בר צברי מפחד משגרה. הוא כל כך מפחד ממנה עד שהוא הוציא שלושה שירים שעוסקים רק בה, ואז בשביל ללכת על בטוח - כל אחד מהם קיבל סגנון מוזיקלי שונה לחלוטין. אם ב"ג'וני" עוד אפשר היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בשיר גימיקי, וב"חדרה" הוא התרכז בפערים שבין הפריפריה לתל אביב על רקע סאונד יווני, בסינגל האחרון שלו, "ניצוצות", הוא כבר שם את הכל על השולחן עטוף בבלדת אולד סקול מרגשת.

"עם הזמן שחולף/אני מתעייף במרוץ הזה/קם אל השגרה/עובד במה שבא/מחכה לראות ניצוצות" או "לא נוח להיות תלוי ברצונות שלי/יום אחד אני גבוה ויום שני בבלוז", הן לחלוטין שורות שיכולות לעזור להבין מה עבר בראשו של הזמר המוכשר כשהוא כתב אותן. וזה עוד לפני שהגענו לפזמון המרסק, כן?

בהתחשב בעבר שלו, זה די הגיוני שצברי מפחד משגרת חיים נורמטיבית: לפני כמעט עשור, כשהיה רק בן 18, הוא השתתף בעונה השנייה של אייל גולן קורא לך וריגש מאות אלפי אנשים עם "עכשיו", השיר שכתב והלחין על בת זוגו שנפטרה מסרטן. לרגע היה נדמה שצברי בדרך להפוך לכוכב ענק, אבל הסבב הראשון שלו פחות הצליח בסוף. חמש שנים מאוחר יותר, בגיל 23, אחרי ששחרר כבר סינגל מתוכו, הוא גם גנז את אלבומו השני וירד למחתרת. בחדרה. אני לא באמת יודע מה עבר על צברי בחמש שנים בהן לא שחרר מוזיקה חדשה - אבל אני כן יודע לזהות מהשירים שלו שהוא שעבר חתיכת תהליך.

יש אמנים שלא אוהבים שמזכירים להם את "הכשלונות" שלהם, אבל צברי צריך ומוכרח להתגאות בכל מה שעבר כי אם הוא לא היה עושה את הדרך הארוכה שעשה מאז שהופיע מול אייל גולן, הוא לעולם לא היה מצליח להוציא שיר מרגש, חשוף ומצמרר כמו "ניצוצות". אחרי שעידן עמדי הקים את אגף הפוסט-טראומתיים במוזיקה הישראלית - הגיע הזמן שגם לנו, האנשים שבסך הכל מפחדים מהדברים הרגילים בחיים, תהיה מוזיקה להתפרק איתה.

וזה לא שצברי מרענן רק עם המסר שלו, הוא עושה את זה גם עם המוזיקה עצמה. אחרי "ג'וני" דובר על הדמיון למרגול (בבתים) ולדודו טסה (בפזמון); וב"חדרה" הוא כבר הלך על כיוון אמנותי שעבד לו ברמת האיכות (גם אם לצערנו המספרים לא התקרבו לאלה של "ג'וני"). עכשיו, ב"ניצוצות", הוא ממשיך לשחק לנו במוח, כי יש רגעים שהשיר נשמע כמו "ים של דמעות", אבל אז מגיע הבס שמזכיר בכלל את אלביס, ובפזמון אפילו עידן עמדי (כן, שוב הוא) הצליח להשתחל לנו למחשבות.

אם נישאר רגע באווירת הבחירות שהשתלטה על סדר היום, צברי יכול היה לשבש את הנוסחה לכל מנהל קמפיין שהיה מנסה לאפיין את המגזר אליו הוא משתייך בפסיפס הישראלי, כי יש בו קצת מהכל: מזרח, מערב, תחכום, שכונה ובעיקר המון המון רגש, ואם מישהו (כנראה אף אחד) היה שואל אותי היום מה ישראלי בעיני, הייתי עונה בלי להתבלבל: בר צברי. מי שהפך להתגלמות המוזיקה הישראלית.

תראו, לא מעט אנשים מתלוננים לאחרונה שהמוזיקה בישראל רק הולכת ומדרדרת (היא לא), אז איזה כיף שהנה זורח לו פתאום יוצר שיכול לגעת בכל הדורות מבלי שזה ירגיש מאולץ או מיושן. עכשיו רק נשאר שהרדיו לא ישאר מאחור כי מסיבה כלשהי "חדרה" המעולה לא עבר את הפלייליסט של גלגלצ והלך קצת לאיבוד, ופשוט אסור ש"ניצוצות" יתפספס גם הוא. יודעים מה? אסור שבר צברי יתפספס - והיום זה תלוי רק בכם.