השריף של המזרח התיכון

עוזאל (אייל קהלני) שחרר השבוע את הסינגל השני לקראת אלבום הבכורה שלו. אחרי שהפגיז עם שיר האהבה הטראפ-מזרחי "שבועיים", הפעם הוא מציג יותר עומק ביצירת דמות הטראפר המזרחי של ישראל. כבר טענתי כמה פעמים שהשילוב של היפ הופ ומזרחית הוא למעשה התמהיל הנכון בשביל לתפוס את הסאונד הייחודי לישראל - ועוזאל מוכיח את זה שוב ב"מערב פרוע".

למרות שלא גדל בישראל, עוזאל הוא לחלוטין התוצר של התרבות הישראלית: "ראפר בלילות ובימים סוכן ביטוח" או "אם ירצה השם יהיה לי בית בפיתוח", הן שורות שממחישות מעולה את החיבור של עוזאל לעם ישראל. מי מאיתנו לא פנטז על תפקיד חלומותיו בזמן שהוא ממלצר/עונה לשיחות במוקד לקוחות/מוכר פוליסות ביטוח? מי מאיתנו לא חלם על וילה בפיתוח? אפילו אין צורך לציין שמדובר בהרצליה פיתוח - זה מובן מאליו, זה הסלנג הישראלי. עוזאל מצליח להזכיר בשיר אחד גם את אריק לביא (מה יהיה עכשיו ומה בעוד שבוע/ ואין לי תשובה, יש אהבה/ לנוע לנוע, מ"זה קורה") ועופר לוי ולאה לופטין (די עם כל השיט הזה שפה הכל פתוח הכל פתוח, שמרפרר ל"הכל פתוח", כמובן).

כשמוסיפים לכל זה את הקליפ הגאוני שביים עומר אלוני, ואת ההפקה של אופירי (אופיר יוגב) שקיבל חיזוקים מעידו בי וצוקי - שבחכמה רבה רק מרמזת על אווירת "מערב פרוע" ולא דוחפת אותה לפרצוף (שאפו על המקהלה בהתחלה שאפילו שדואגת לאווירה איקונית ברמה של היי פייב) - מתקבל שיר היפ הופ/פופ מרשים שמאפשר לצלול לתוך הפרטים הקטנים שלו.

כנראה שכל אלה, פלוס הכריזמה שלו, לא היו עוזרים לעוזאל אם לא היה לו את האקס פקטור: הרגש. זה עובר בסלסולים, זה עובר באדליב (צעקות רקע) של "טאטע" וזה עובר במשפטים קצרים כמו "מחפש לי נחלה בעיר שכולה מחלה" או שורות קצת יותר ארוכות: "איך כל הזמן הזה בקושי שרדתי/ פתאום כלום לא מגרד לי את האנטי/ איתך שוכח כל הזמן כמה רע לי". 

ב"דובשנייה", למשל, היה צורך לשלב בין שחר סאול, אגם בוחבוט ונורוז בשביל שיהיה בשיר אחד מספיק סלסולים, ראפ מגניב והמון סטייל. ב"מערב פרוע" מספיק עוזאל אחד, שעושה את הכל ועוד בשיא הטבעיות. בקיצור, אחרי כל כך הרבה שנים של חיפושים אחר פופ ישראלי מגניב וצעיר, עוזאל הוא הכוכב הישראלי שלגמרי מגיע לנו. רק חשוב שימשיך באותה דרך ולא ישכח מאיפה הוא מגיע, כי ברגע האמת עם ישראל לא ישכח לו את זה בחזרה.

ורוד דהוי

מאז שאביב גפן ואלה לי שחררו את "ורוד מבריק" האזנתי לו שוב ושוב - אבל לא משנה כמה ניסיתי, שום דבר בשיר הזה לא הצליח לדבוק בי. אם אני מתעקש, אז בגדול זה פשוט נשמע כמו חומר גנוז של בלאקפילד שאביב החליט פתאום לעשות בו שימוש.

עוד לפני ששיתוף הפעולה הזה יצא, הוא סיקרן אותי מאוד: מצד אחד, אחרי כל כך הרבה ברבורים פוליטיים, זו יכלה להיות התחייה המחודשת של אביב גפן - מי שפעם היה אגדת רוק חריגה בתרבות המקומית, והיום מרוב ממלכתיות כבר יכול לדלג מעל הכנסת ולעבור ישר למשכן בית הנשיא. קשה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה גפן הוציא שיר טוב, משהו שיגרום לנו לעור שלנו להצטמרר. זה באמת לא נאמר כבדיחה - תנסו, תחזרו אחורה בדיסקוגרפיה שלו ונראה לאיזו שנה תגיעו, אולי עד לשנת הולדתה של אלה לי.

ולגבי אלה לי. קודם כל, זה לא פקה פקה, אז כבר אפשר להגיד תודה לאל. שנית, חבל שב"ורוד מבריק" זו דווקא היא שנשאבת אל עולמות ההפקה של גפן ולא ההפך. הרי זו בדיוק הסיבה שהוא חבר אליה - כדי שיידבק בו קצת מאבק הנעורים והאדג'יות של נערת הקיי-פופ הישראלית. במקום זה, הם הלכו לסאונד האייטיזי שכבר מאבד מהטרנדיות שלו, ולמעשה לא מועיל לאף אחד מהם. לצערי, אפילו ברי סחרוף שהיה אמון על הגיטרה לא הצליח לעזור הפעם.  

שיר אחד - מבול

לא מזמן יצא פרק חדש של "שיר אחד", שמפרק את הסיפור של "מבול" וקרן פלס. שווה לכם לשמוע את הפרק הזה מכמה סיבות: כדי לשמוע את פלס מבצעת את "אם אלה החיים" לראשונה בגיל 15 בלבד (!) ואת הביקורות המזעזעות שנכתבו עליה בשיא התהילה ("זה איתי, כולה הזדיינו"), ובעיקר, כי הוא כמעט גרם אפילו לי להתחבר לנרטיב של פלס בפרק, לפיו היא הייתה סוג של אאוטסיידרית שרק לעגו לה. אה כן - היא גם מספרת איך מוקי, אמינם, נלי וקלי רולנד עזרו לה לכתוב את השיר הזה.  

בי נשבעתי, מחר אני כמו חדש

מי שעוקב אחרי סצנת ההיפ הופ בישראל מכיר את השם טהר שפי. אורי שוחט הוא כמובן אחד מהם ולכן הסכים לעבוד איתו על פרויקט משותף: ניסים, EP שכולל שישה שירים, ביניהם "נושף עשן לשמיים" שיצא עוד לפני האלבום הקצר וזכה להצלחה מסוימת בקרב חובבי הז'אנר, "חולם/מתעורר" שבו הם מארחים את יסמין מועלם. אמנם לאורך הפרויקט, טהר ושוחט מדי פעם נופלים לקלישאות בכתיבה עם שורות כמו "הם אמרו שאני קיצוני/ אז לקחתי את זה לקצה" אבל כשהם לא, אז יוצאות שורות כמו "היא אמרה לי להיות אני/ אבל לא בדיוק האני הזה". 

אבל גולת הכותרת של הפרויקט הוא ללא ספק השיר "מחר אני כמו חדש", שזו גם השורה שחוזרת על עצמה בפזמון ומתנגנת לי בראש במשך שבוע כמו מנטרה. עזבו אתכם אייטיז או דיסקו, בהפקה המשותפת של טהר ושוחט הם מוכיחים שהדיבור הבא בישראל צריך להיות הסאונד האפריקאי. איכשהו הם הצליחו ליצור שיר דריל אפריקאי, שמשלב סינתטיסייזר ערבי ושורות כמו "חיכינו למשיח בסוף נקבל VR". 

מלכת החפלות יש רק אחת

אם אתם עדיין לא מכירים את נוי גבאי אתם כנראה לא מסתובבים בפינות הנכונות של האינטרנט או בחפלות המושקעות. קשה להסביר במילים את התופעה שנקראת נוי גבאי. מה שמושיקו מור התחיל עם גרסת החפלה של פאוץ׳, היא עושה רק על סטרואידים. "סגול בהיר", "בחורים יפים" וכמובן "שיר אהבה אינדיאני" - כולם זכו לגרסת החפלה מגבאי.

רק בשביל שתבינו את הקצב שבו גבאי משחררת גרסאות חפלה לשירים: כשנבחרה להיות אחד מהסעיפים במדור סוף השבוע שלנו, זה היה רגע לאחר שהוציאה לפני קצת פחות משבועיים את הגרסה שלה ל"בוורלי חדרה" (שבמקור מבצע טליסמן וכולל את הפזמון המיתולוגי: "אני ואת זו אהבה מהשמיים"), אבל בחמישי בבוקר היא הספיקה לשחרר עוד ביצוע: "להשתטות".