כשמותג הלבשה התחתונה הבריטי Pour Moi רצה לבדוק לאיזה שירים אנשים מאזינים הכי הרבה בספוטיפיי בזמן שהם מבצעים את זממם אחד בשנייה (או אחד בשני, או אחת בשנייה), המסקנה הייתה ברורה: דה דה וויקנד הוא הזמר המחרמן בתבל. בתוך כל הפלייליסטים שזכו לשמות המקוריים כמו "נטפליקס&צ'יל" או "baby-making" בלטו הלהיטים הגדולים שלו, טרום עידן החליפה האדומה: "Often", "Earned It", "Wicked Games", "The Hills" ו-"Call Out My Name" בעשירייה הראשונה מתוך 300 אלף שירים שנבחנו.
כשחושבים על זה, זה די מדהים שבתוך שנתיים בערך אייבל מקונן טספיי הפך מבארי וייט המודרני לפאקינג מייקל ג'קסון שמגובה בדאפט פאנק. אחרי שהאזנתי ל"Take My Breath", הסינגל החדש שהוא שחרר לפני כשבוע, בפעם הראשונה נפל לי האסימון. האלבום "After Hours" אמנם קיבל ביקורות מחמיאות מקיר לקיר והביא את דה וויקנד לקדמת הבמה, תרתי משמע, אבל מבחינתו הוא היה בסך הכל תחנת בינתיים בדרך אל הדבר האמיתי שהוא רוצה לעשות: מוזיקת מסיבות שלא שמענו כמוה בחיים.
בראיון שער ל-GQ דה וויקנד סיפר שהפרויקט הקרוב שלו - ששמו הרשמי עוד לא הוכרז אבל ההשערות מסתובבות סביב "The Dawn is Coming" - הוא "האלבום שרציתי לעשות כל חיי". מארק אנתוני גרין, שראיין את אייבל והתארח אצלו באולפן, זכה לשמוע קטעים מתוכו. קשה לי להחליט מה מלהיב יותר, הסינגל שכבר יצא או העובדה שהוא תיאר את הימים הבאים שלו לאחר הביקור שלו באולפן כ"בלתי אפשריים לשמיעת מוזיקה".
"כל דבר אחר נשמע רך או לא גרובי מספיק. שמח מדי או עצוב מדי", הוא העיד, "היה לי ברור שלא מדובר רק באלבום שדה וויקנד תמיד רצה לעשות, אלא באלבום שאנחנו תמיד רצינו שהוא יעשה". גרין סייג את האמירה המבטיחה למדי כשציין שהפרויקט עדיין לא גמור, אבל הבטיח שאם יישאר על אותו הקו זה יהיה האלבום הטוב ביותר שהוא הוציא.
אבל לפני "העידן החדש" של דה וויקנד, נחזור אל החליפה האדומה. אפשר רק לנחש שאייבל בנה על זה שיקבל לפחות פרס גראמי אחד על אלבומו הרביעי, בשביל הסטמפה שתגדיר אותו רשמית ככוכב הפופ ותעזור לו תדמיתית לצאת מהמסגרת של זמר ארנ'בי סליזי ששומעים רק כשעצובים או חרמנים - זה כל מה שהוא היה צריך בשביל לשחרר את אלבום המסיבות שרצה כל כך. כמו כולם בערך, הוא כבר ידע שחברי האקדמיה מנותקים מהמציאות, אבל הוא לא שיער לעצמו שעד כדי כך. זה יכול להסביר למה הוא לקח את זה כל כך קשה עד כדי כך שהודיע על חרם מצדו ופשוט המשיך בתוכנית שלו בלעדיהם.
כמה ימים לאחר הכרזת המועמדים לגראמי וכחלק מהקו העלילתי שליווה את האלבום, דה וויקנד הגיע לטקס פרסי ה-MTV כשהפנים שלו חבולות ומכוסות בתחבושות. התמונות שלו על הבמה מקבל את הפסלון (אחד מתוך שבעה) התפוצצו במדיה וברשתות. חלק תהו האם הוא באמת עבר תאונה כלשהי, אבל מי שכבר עקב אחריו הבין שמדובר בקמפיין, נשען לאחור ונהנה מההצגה הטובה ביותר של 2020. בקליפ של "Save Your Tears" הוא כבר הוריד את התחבושות וחשף את "הפרצוף החדש", כמו שאוהבים להגיד במדורי הרכילות.
בראייה לאחור, יכול מאוד להיות שההתעלמות של חברי האקדמיה רק עזרה לו להגיע לאן שרצה ואפילו יותר רחוק מזה. דה וויקנד היה צריך רגע בתרבות שיירשם על שמו, ליצור אירוע שיגרום לכל העולם להסתנוור מהאורות. אותו רגע תרבותי בשבילו היה מופע המחצית של הסופרבול ה-55. על פי ההערכות, אייבל הוציא מכיסו הפרטי קרוב ל-7 מיליון דולר על ההפקה של ההופעה, בנוסף לסכום שמקבלים מהחברות נותנות החסות של האירוע. למרות שמופע הסופרבול נמצא בירידה בשנים האחרונות, התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה, במיוחד בשנה שבה לראשונה לא היה קהל ביציעים.
הוא עשה את ההתאמות בכך שהשתלט על יציע שלם, הביא למעלה ממאה רקדנים, מקהלת כנסייה וביצע מחרוזת שכוללת את להיטים הגדולים שלו. זה היה ברור שאחרי ההופעה הזו החליפה תצא לפרישה, מכאן הוא כבר לא יכול היה להתקדם בקו העלילה שבנה. וזה בדיוק מה שקרה. כמה ימים לאחר מכן הוא העלה תמונה בחשבון האינסטגרם כשהחליפה ומשקפי השמש שהרכיב ממוסגרים על הקיר.
אחרי שמבינים את המניעים מאחורי תוכנית העל של דה וויקנד, אפשר לנסות להשליך אותם גם על שאר הקריירה שלו, ולהסיק: אולי הוא היה חייב להתחיל כזמר סליזי שמושמע בשעות הקטנות של הלילה. זו הייתה הדרך שלו לייצר גרעין מעריצים מושבע, שיכניס לו את הכסף שהוא זקוק לו בשביל להגשים את החלומות הפרועים ביותר שלו. בינתיים נשאר לנו רק להמשיך לעקוב באדיקות אחר כוכב הפופ הגדול של הרגע ולחכות שיפיל את האלבום ואיתו את האדמה שאנחנו רוקדים עליה.