תאונת דרכים כזאת לא הייתה בעולם הפופ כבר הרבה שנים, ודווקא בגלל שבתי הקולנוע סגורים, וענייני הקורונה, איכשהו זה לא הפך לסקנדל שפותח מהדורות אצל גיא פינס - אבל האקשן סביב הסרט המוזיקלי החדש Music שיצרה סיה - הוא בדיוק מאותם מקרים שבהם אתה מביט ולא מאמין שהדבר הזה אכן קרה.
כמו הרבה אמני פופ בליגת העל העולמית, גם סיה הגיעה לרגע הזה שבו נדמה לה שלהוציא עוד אלבום עם שירים מעולים זה לא מספיק. היא רוצים עוד אתגרים, זוויות חדשות ודברים שלא היו קודם. במקרה שלה היא החליטה שהגיע הזמן להיות יוצרת קולנוע, ואחרי שכתבה וביימה כמה מהקליפים לשיריה - היא עלתה מדרגה ויצרה סרט שלם בו היא המציאה סיפור על ילדה על הרצף האוטיסטי ששמה Music, שנשארת לבדה אחרי שסבתה מתה, ומי שבאה לשמור עליה היא אחותה - אלכוהוליסטית שרק יצאה מהכלא.
סיה כתבה בעצמה את התסריט יחד עם בחור בשם דאלאס קלייטון, סופר ומאייר של ספרי ילדים מצליחים, ואם אני מבין נכון - איש מהם לא כתב תסריט בעבר, והיא גם זו שביימה את הסרט, למרות שלא ביימה מעולם יציאה באורך של יותר מחמש דקות. כמובן שהיא גם הפיקה אותו, ולמעשה היא יצרה סביבת עבודה שבה היא שולטת בהכל ועל הכל, ואיש לא יכול להעיר לה. אולי חבל שהיא חטאה בחטא היוהרה הזה - כי התוצאה היא קטסטרופה.
Music הוא אחד הסרטים הדוחים והמיותרים שנוצרו בקולנוע; דמותה של הכוכבת הראשית בו נראית כמו פרודיה על אוטיזם, עד שממש לא נעים לצפות בזה. ברור שכוונותיה של סיה היו טובות, אבל מה שרואים על המסך זו ילדה יפה שמשמיעה כל הזמן קולות ונוהמת, כשברקע מתפתח איזה סיפור אהבה לא מסעיר בין אחותה, בגילומה של קיית הדסון, לבין מהגר שחור וטוב לב שמגלם לסלי אודם ג'וניור, מכוכבי המחזמר המילטון, ומי שלא יזיק לו לקחת קצת שיעורי משחק מול מצלמה.
כאמור זה סרט ממש מרגיז, קצת מסוג אירועי ה"יש לי כסף ואני אעשה מה שבא לי" באווירת ה"מעושרות" - ואני מודה שבערך באמצע הסרט פשוט הפסקתי לצפות בו. מבקרי הקולנוע בארצות הברית קרעו לו את הצורה, אבל באופן הרבה יותר קיצוני מהמקובל כשקורעים למישהו את הצורה. במקביל, החלה גם מחאה של שחקנים על הרצף האוטיסטי שטענו שאת הדמות הראשית היה עדיף שתשחק בחורה על הרצף, ומי שנבחרה לגלם אותה בסרט מעליבה אותם. סיה, ברוב טקאט, הגיבה בהתחלה לאחת השחקניות ואמרה: "אולי אם היית שחקנית יותר טובה, היינו משתמשים בך", אבל רגע אחרי שהתחילה הסערה היא מיד מחקה את הציוץ והתנצלה.
בסרט עצמו יש גם קטעי מוזיקה, שקוטעים את הסרט והופכים למשהו עצמאי שמתרחש כולו בחלל אולפני וצבעוני. הכוונה האמנותית היא שהקטעים האלה מסמלים את מה שמתחולל בראשה של הנערה האוטיסטית, אבל זה עשוי כל כך גס ומתחבר בחוסר חן - שלא ברור אין מישהו אישר לה לעשות את זה. כשרואים את הסרט אפשר לחשוב שהאישה המשונה שמופיעה על הבמה עם פיאה בשחור-לבן שמסתירה את פניה כנראה באמת לא מבינה איפה היא חיה.
הסרט החדש עדיין לא הופץ ברחבי העולם, אלא רק באוסטרליה, ניו זילנד ואבו דאבי, ובכל מקרה תא המבקרים הזרים של הוליווד, שהם גם חבורה מקושקשת ומנותקת, העניק לסרט שתי מועמדויות לפרס גלובוס הזהב הקרוב - אבל נראה מה יהיה - כי יש עכשיו גל שדורש מהם לבטל את המועמדויות האלה בטענה שהסרט מבזה אנשים על הרצף האוטיסטי. בדרך כלל אני די סולד ממתקפות הפוליטיקלי קורקט העכשוויות בארצות הברית כי הI באמת איבדו את הבלאנס - אבל במקרה של סיה קשה להגיד שהזעם לא מוצדק.
ועכשיו יוצא בנפרד אלבום הפסקול שבו היא שרה את השירים בעצמה ולא בגרסאות המופיעות בסרט שבהן יש כל הזמן מקהלות ילדים. אז מה נגיד? סיה היא לא פראיירית. היא יודעת לכתוב שירים - וחלק מהם לא גרועים - אבל הכיוון הכללי הוא קצת של שירי ילדים, ובאופן כללי הפרויקט הזה הוא כל כך מבאס שהקשבתי לו פעמיים והחלטתי שאני לא חייב להאזין. קשה לי להאמין שמשהו מתוך השירים האלה באמת יתפוס ויהפוך ללהיט, כי מדובר בחביתה שפשוט נשרפה - רק חבל שזאת חביתה שעלתה מיליוני דולרים. אז יאללה סיה, לגנוז ולהתעורר על החיים שלך.