מריה קארי חגגה כנראה לפני שנה את יום הולדתה ה-50. למה כנראה? כי לפי ויקיפדיה היא נולדה בשנת 1969 או בשנת 1970. למה לתת תשובה מדויקת אם אפשר לעמעם? בכל מקרה - יום הולדת היה, ועברה חצי מאה מאז שנולדה, ולתחושתה של קארי הגיע הזמן לארגן מחדש את ההיסטוריה שלה כפי שהיא מוצגת מול העולם, וגם לעדכן את התפיסה של העולם אותה.
אם לסכם במילים פשוטות: אחרי שנים כדיוות ענק, זמרת מצליחה ומטורפת אבל נטולת הקשר אמיתי - מריה קארי רוצה שיכירו בחשיבותה כאמן חשוב: לא סתם קול נהדר - אלא אישה פורצת דרך של ממש.
לא במקרה היא קראה לאוטוביוגרפיה שהוציאה לאחרונה בשם "The meaning of Mariah Carey", יענו "המשמעות של מריה קארי". קארי היא אחת הזמרות הכי מצליחות בהיסטוריה. חוץ מהביטלס, היא האמן שהביא הכי הרבה סינגלים לראש המצעד האמריקאי. היא עשירה, מפורסמת, אמא לתאומים מתוקים, ועכשיו היא רוצה לכתוב מחדש את מקומה את בהיסטוריה של המוזיקה.
אם לאמ;לק: מריה קארי היא בת לאבא שחור ואימא לבנה. הייתה לה ילדות מחורבנת, כולל הסיפור המחריד בו אחותה ניסתה בגיל 13 לסמם אותה ולסרסר בה. בגיל צעיר היא התחתנה עם טוני מוטולה, אז מנכ"ל סוני המבוגר ממנה ביותר מ-20 שנה, רק בשביל הקריירה. אבל מה שהכי חשוב, בכל השנים האלה ניסו להלבין אותה ולהסתיר את שורשיה השחורים. בבית, בבית ספר, כולם ראו בה ילדה בהירה ובלונדינית, וגם מוטולה רצה שהיא תהיה זמרת פופ לבנה בלי שום טאץ' שחור.
ה"הלבנה" של קארי, והעובדה ש"עברה" כלבנה בעיני העולם, היא לפי הגרסה הנוכחית האלמנט המעצב של חייה, וגם הדבר שדיכא אותה עד גיל 35. כל השמחה השחורה, הקצב והקשר לתרבות ההיפ הופ צונזרו והועלמו. בשנת 1996, כשהיא בשיא הקריירה, מאמי עולמית של ממש, היא פגשה את שחקן הבייסבול הצעיר והחתיך דרק ג'טר - גם הוא בן לאימא לבנה ואבא שחור. ג'טר היה הגבר השני בחייה, זה ששחרר אותה ואיפשר לה להיות מה ומי שהיא באמת. אישה עם שורשים שחורים שאוהבת מוזיקה שחורה ומרגישה חלק מהעולם השחור.
מאותו רגע התחברה קארי למפיקי היפ הופ שחורים והמוזיקה שלה עברה מאזורי בלדות הארנ'בי השמאלציות להתכתבות עם קצב ה-URBAN. באלבום "Butterfly" היא העזה לראשונה להישמע כמו אישה שחורה מהגטו, ועכשיו קארי טוענת שהמהלך הזה שלה הוא למעשה רגע חשוב בחיבור בין היפ הופ וראפ לפופ, ושכל מה שאנחנו שומעים היום במצעדים, כולל החיבורים בין זמרי פופ לזמרי היפ הופ וראפרים, התחיל בעצם אצלה, רק שאף אחד נתן לה על זה קרדיט.
האם זה נכון? אין לי תשובה טובה. וגם אם היא הקדימה רבים, קשה להגיד שהתוצאה הייתה פורצת דרך. קארי מעולם לא נהייתה ניקי מינאז' ובטח לא קארדי בי. נשאלת השאלה: עם הקול הזה, המנפץ זכוכית, למה בעצם שתהיה? קארי, כך נטען בדיעבד, הפכה מתישהו להיות דעתנית בעניין השירים שהיא שרה, כתבה חלק מהם בעצמה, או לפחות תרמה באולפן, וישבה לצד המפיקים וכיוונה. "The Emancipation of Mimi" אלבומה שיצא לפני 15 שנה - הוא למעשה השיא של התהליך הזה.
הבעיה היא שבמקביל קארי דוחפת מדי סוף שנה את הביצוע שלה ל-"All I want for Christmas", מתוך אלבום שירי כריסמס שהוציאה בשנת 1994, כדי שיגיע סוף סוף למקום הראשון במצעד האמריקאי. לאורך השנים, קארי הוציאה ספר ילדים, סרט מצויר, כמה סרטים דוקומנטריים קצרים, ומה לא - הכל כדי לבנות מיתולוגיה סביב השיר.
בשנים האחרונות היא גם נתנה ברחבי העולם הופעות כריסמס מסודרות, ולפני 10 חודשים זה סוף סוף קרה, ואחרי 25 שנה, השיר הזה באמת כבש את פסגת המצעד האמריקאי. שזה מהמם, אבל גם מחדד את הקוטביות; קשה מאוד להיות במקביל גם הילדה הכי חמודה של כריסמס וגם אמנית היפ הופ מוערכת. זה אף פעם לא מצליח.
ואולי זה לא צריך להצליח. בכל מקרה, קארי הוציאה את הספר שלה, והעולם כולו נהנה מהרכילות, וגם דרישת השדרוג שלה מתקבלת בהבנה. גם אם בספר היא בעיקר מטנפת את בעלה הראשון והמשפחה הגרעינית שלה, שניסתה לאורך הדרך להשתלט לה על הכסף, וכמעט לא נותנת כלום משני העשורים האחרונים בחייה. ג'יימס פאקר שהביא אותה להופעה בישראל והפגיש לה את הידידה שרה נתניהו, לא מוזכר בכלל. כמסמך היסטורי - הספר הזה שווה ערך לגליון חג מושקע של "לאישה".
כדי ללוות את יציאת הספר, קארי גם הוציאה אלבום חדש שנקרא "Rarities". האלבום מחולק לשניים. אוסף של 15 שירים שלא יצאו מעולם, או לא זכו להד הנכון, כולם מכל שנות הקריירה העמוסה שלה, וגם תיעוד מלא של הופעה חיה מיפן בשנת 1996, כשהיא בשיאה ובפאזה הראשונה שלה. אז אין כאן שום דבר שהוקלט עכשיו, ואולי טוב שכך. כי חייבים לציין שזה אלבום ממש כיפי, במיוחד למי שאוהב את מריה של פעם - יענו את מריה קארי המקורית.
האלבום נפתח ב-"Here you go again", שיר שהוקלט במקור לאלבומה הראשון ונגנז, אולי מכיוון שהוא נשמע קצת כמו חיקוי של חמישית ג'קסון. לך תדע. בדיעבד זה שיר מעולה ומשמח שעושה מיד חשק להמשיך ולהאזין. מיד אחר כך מתחילות הבלדות, כולל ביצוע משגע ל"Out here on my own". בהמשך יש שירים יותר חדשים שהבולט בהם הוא "Save the day", בלדה כזאת לארועי צדקה, אבל מוצלחת, שמשולב בה סימפול של לוריין היל מתוך הביצוע המפורסם ל"Killing me softly".
אחר כך מתחילה ההופעה החיה ביפן שהיא באמת כל הפאן שבעולם. כל הלהיטים המוקדמים הגדולים מ-"Emotions" ו-"Eithout you" ועד "Hero" ו-"Vision of love", והכל בביצוע חי והכי טוב. תיעוד נדיר של הרגעים שבהם קארי, אז באמצע שנות ה-20 שלה, הייתה מושלמת, מצליחה ותמימה. כן, ההקלטה הזאת היא ההוכחה שפעם קארי הייתה זמרת חסרת תקדים.
אז מה זה אומר על חגיגות מריה קארי? האם היא באמת חשובה? האם היא תצליח מתישהו להקליט עוד חומרים רלוונטיים? קשה לדעת. בין שאר ה"גילויים" שבאים עם הספר, התברר שהיא הקליטה בתחילת הדרך, כבדיחה, אלבום אינדי שבו היא צורחת כאילו הייתה קורטני לאב. היא אף שחררה בטוויטר 45 שניות מתוך אחד השירים. האם זה אומר שהיא תקליט עכשיו משהו שונה לגמרי? קשה לי להאמין.
מתישהו, לפני בערך 15 שנה, מריה קארי איבדה את זה. ההצלחה העצומה, הכסף, התהילה ובעיקר הלחץ של התקשורת המודרנית קצת גמרו עליה. היא אמנם הצליחה בסוף להתאפס ואפילו להביא זוג תאומים, אבל מי לא זוכר את הסרטון מהופעה בסנטרל פארק שבו נראה כאילו היא לגמרי לא מתעניינת בהם. היא אמנם צעירה יחסית, אבל בהופעה שנתנה בישראל לפני חמש שנים, קל היה לראות שהיא מתחממת לאט מאוד, שהיא לא ממש מרוכזת, ובעיקר לא מתאמצת. טייס אוטומטי.
נחסוך כאן שוב את הדיון על "חבל". יכול להיות שהיה נחמד אילו מריה קארי היתה נשארת רלוונטית, בדיוק כמו שהיה יכול להיות כיף אילו ויטני לא הייתה מתמכרת לסמים ומתה. כל אחד נותן מה שהוא יכול, ומריה קארי נתנה לא מעט. האלבום הזה, "Rarities", הוא הזדמנות מצוינת להיזכר ברגעי השיא שלה, ולקוות שיום אחד היא תתאפס ושוב תקליט משהו שאי אפשר לעמוד בפניו. בינתיים שימו אותו בפול ווליום ופיצחו בריקוד נייטיז עליז. בינינו, מה עוד נשאר לנו?