לאונרד כהן נפטר לפני ארבע שנים. הוא היה בן 82, והשאיר את הבמה כולה לחבורה של ילידי 1941 שיחגגו בשנה הבאה 80. ג'ון באעז שנולדה בינואר; בוב דילן שנולד במאי; ופול סיימון שנולד באוקטובר. אם תוסיפו אליהם את הצעירים בלב, ג'וני מיצ'ל וניל יאנג - זה בערך מה שנשאר מהאבות המייסדים של הרוק האמריקאי האישי של הסינגר-סונגרייטרז, האנשים הראשונים ששרו את שיריהם בעצמם והמציאו את הז'אנר אולי היפה מכולם. הרוק האינטימי האישי.
מכל החבורה שנותרה בחיים, אני הכי אוהב את פול סיימון. אולי בגלל ההרמוניות הנפלאות של סיימון וגרפונקל, אולי כי הוא מצליח לארוז את המורכבויות הטקסטואליות העמוקות שלו בתוך מלודיות קליטות מאוד, ואולי כי מכל החבורה הזאת, הוא כתב את ה-להיטים שהכי כיף לשיר.
בחודשים האחרונים, במקרה ופספסתם, העלה סיימון שני שירים מביתו, לטובת מבודדי הקורונה. קודם את "The boxer" ואחר כך את "Homeward bound". כששמעתי אותם בפעם הראשונה פשוט בכיתי. אני אפילו לא יכול להסביר למה. משהו באיש הנהדר הזה, ששר על רקע קיר לבן, כשלראשו כובע בייסבול טיפשי (כנראה בגלל שהוא לא אוהב את הקרחת שלו) פשוט גמר אותי.
אני מתעכב על פול סיימון, כי אני יודע שבוב דילן חשוב ממנו, נערץ ממנו. בוב דילן הוא המורד האולטימטיבי, האיש שלקח בשתי ידיו את מוזיקת הפולק העממית והפך אותה לרוק האישי. הוא גם האיש שעיצב את התודעה של עולם שלם (או לפחות של חלקים ממנו) כשכתב את שירי המחאה שניסחו עבור כל מי שבא אחריו מהם בכלל שירי מחאה ואיך הם נראים. כן הזמנים משתנים, והתשובה האמיתית, היא נישאת ברוח. כי כמה פעמים יכול אדם להפנות את הראש, ולהעמיד פנים כאילו הוא לא רואה?
אני? תמיד אהבתי יותר את פול סיימון. דילן קצת הפחיד אותי. עם המחוספסות שלו והקול המיילל. עם זה שחלק מהשירים פחות תפורים. עם החיבה שלו לבלוז, עם השירים שהם לפעמים יותר נאומים מושרים מהדבר הפשוט של בית ופזמון. היו תקופות שממש פחדתי בכל פעם מחדש מהמפגש עם אלבום חדש שלו. רק בשנות ה-90' הצלחתי להקשיב באמת לכל אלבומיו הראשונים ולצלול לתוכם באהבה. כבר חשבתי שאנחנו סבבה, אלא שבמקביל הוא הפך למתבודד שקשה להבין מה הוא אומר. עוד יותר קשה היה לראות אותו בהופעה חיה. כן, ההופעה האחרונה שלו בישראל באצטדיון רמת גן הייתה סיוט. הוא היה הכל חוץ מקומוניקטיבי.
היום הלב שלי כבר פתוח אליו לגמרי. אולי גם בזכות סדרה האחרונה של אלבומים שבהם הוא שר גרסאות כיסוי לקלסיקות אמריקאיות, בעיקר של פרנק סינטרה. פתאום באמצע שנות השבעים שלו, הוא סוף סוף נתן לקול שלו לעשות את העבודה. וזה היה מדהים. האיש שתמיד נשען על שירים שכתב בעצמו, וכאילו החביא את ההגשה יצא סוף סוף קדימה בעירום. ואיזה עירום! הביצוע שלו ל"Come rain and come shine" הוא מהסוג שגומר אותך בכל מצב.
השבוע, כשהגיע האלבום החדש שלו "Rough and roudy ways" - הוא גמר אותי סופית. זה אלבום שיש בו תחושת סיכום וסיום. אלבום של איש מבוגר שיודע שזה יכול להיות האלבום האחרון שלו, והוא עושה את הדבר הכי חכם. הוא מתכנס לתוך עצמו, לתוך האינטימיות הפרטית שלו ושר הכי בשקט והכי ברוגע את מה שבא לו להגיד. אז נכון שזה לא מפגש עיוור עם האלבום, שני השירים הכי חשובים כבר יצאו לפני חודש וחודשיים - אבל אני הקשבתי כאילו זאת הפעם הראשונה/
השיר שפותח את האלבום "I contain multitudes" (לך תתרגם את זה לעברית) הוא כל כך כובש, והוא כל כך "שיר סיום", שזה מצמרר לחוש כאילו הגעת לטקס האזכרה של דילן. בעצם, אני בכל זאת אנסה לתרגם: בעברית שם השיר הוא משהו כמו "יש בי הרבה רבדים" או "יש לי כל מיני צדדים" אם לפשט. והוא מתחיל במשפט "היום, אתמול וגם מחר, הפרחים מתים כמו כל דבר". מכאן הוא יוצא לתיאור מופשט, כהרגלו, ומסביר שיש בתוכו גם את אנה פרנק וגם את אינדיאנה ג'ונס, גם את אדגר אלן פו וגם את הרולינג סטונס. הוא מצטט את המשורר האמריקאי וולט ויטמן ואת שייקספיר, ומזכיר את בטהובן ושופן. ובסוף אומר על עצמו "אני איש של ניגודים, אני איש של מצבי רוח משתנים, אני מכיל המון פנים". אני בטוח שהשיר הזה יתחרה בסופו של דבר על תואר ההספד האולטימטיבי שדילן כתב על עצמו בחייו. ויש לו סיכוי לנצח.
מכאן מתחיל מסע שאורכו עשרה שירים ו-71 דקות. רובם שירים ארוכים אבל מאוד נוגעים ללב. הטקסטים שלהם בהרבה מקרים מפותלים ולא לגמרי ברורים. או שהם מאוד קיצוניים כמו ב "My own version of you" שם הוא הופך למין פרנקנשטיין שמרכיב לעצמו מאהבת מאל פאצ'ינו ב"דcarface", מרלון ברנדו ב"סנדק" וחלקים של רובוט.
זה מאוד עוזר להקשיב לאלבום הזה עם דף מילים שאפשר למצוא בקלות באתר הרישמי שלו. אומר זאת כך יונית, זאת חוויה רצינית לשמוע בוב דילן, זה לא בשביל שטיפת כלים. רצוי לעשות את זה עם ריכוז. להקשיב לזה, זה לצרוך אמנות שדורשת ממך ריכוז, לפחות בהתחלה, לפחות עד שאתה צולל לתוכה. אני מקווה שהתיאור הזה לא מפחיד אף אחד. ואני גם מניח שלא. באקלים הנוכחי, מי שבכלל מאזין לאלבום חדש של בוב דילן, יודע למה הוא עושה את זה. זה לא במקום בהייה בטיק טוק.
ועדיין - זה אלבום עם שירים שחלקם קלים מאוד לעיכול. לדוגמא "I've made up my mind to give myself to you", הרומנטי שבכל שירי האלבום, הוא שיר אהבה שאפשר לנגן גם ברדיו. וכך גם "Black rider" העגמומי, שהוא קצת התכתבות עם בורא עולם, אבל לא באופן מאוד דתי, אם להיות עדין. אבל זה בכל זאת לא סתם אוסף שירים. השיא מגיע בסוף. בקטע האחרון שנקרא "Murder most foul" (שזה בערך "הרצח הכי נבזי") ושבו דרך תיאור רצח הנשיא ג'ון קנדי בשנת 1963, דילן משרטט איזה מהלך של ההיסטוריה האמריקאית, תוך שהוא מאזכר אינסוף שמות של יוצרים ויצירות, וגם מושגים פוליטיים ומה לא.
השיר הזה נמשך כמעט 17 דקות שזה כאילו נצח, אבל אם אתה מקשיב לדילן מספר את הסיפור שלו, הזמן עובר ממש ביעף. זה טקסט מכונן, מושלם, מסוג הטקסטים שאפשר להתווכח שם כמעט על כל שורה ולשאול למה התכוון המשורר, וגם אם לא מבינים בדיוק - להבין למה הוא התכוון. זה לא שיר פוליטי במובן המיידי. אם מישהו ציפה שדילן ייצא נגד טרמפ ויקלל אותו, הוא אולי יתאכזב. אבל רק אולי. כי זה כל כך פוליטי באופן העמוק, ואולי בגלל זה עולם הצייצנים המיידים לא ממש יתרגשו, זה יחלוף מעל ראשם, אין להם זמן למסרים מורכבים.
דילן מתאר בהתחלה את יום הרצח ואת קנדי כשה הנעקד. ואז נזכר שבעצם 1963 הייתה גם השנה שבה הוא התפוצץ כאמן. מיד אחרי הרצח יצא אלבומו האיקוני "The Times They Are a-Changin'". והוא נזכר בכל התחנות. וודסטוק המלא באהבה, פסטיבל אלטמונט שבו נהרגו שלושה אנשים, ב"טומי של The Who, בפליטווד מק, פטסי קליין, ג'ון לי הוקר, דון הנלי, בשירים כמו "'hat's new pusscat" ולצדם בעוד אינספור רפרורים לתרבות קלאסית ופופית כאחת. לסיום הוא מבקש שינגנו עבורו שורה של שירים וקטעים ואפילו שיניפו את דגל מדינות הדרום, שהפסידו לצפון במלחמת העצמאות האמריקאית (יש גם רפרור ל"חלף עם הרוח" קצת קודם).
אז שיניפו את דגל המפסידים, וינגנו לסיום את "murder most foul" כלומר את שיר הסיום הזה של דילן על הרצח הנורא מכולם לדעתו. האם ניתן להבין מזה שהוא חושב שהדרום בעצם ניצח? שטראמפ, האוונגליסטים ושונאי הזרים ניצחו? שהרצח של קנדי עדין מתרחש? אני לא חושב שצריך באמת לחפש תשובות, השאלות של דילן יפות מספיק גם בלעדיהן.
כך יוצא שהאלבום הזה, גם אם לא יהיה האחרון, הוא אלבום סיכום של איש מבוגר, שיודע שהוא חשוב ואיקוני, אבל מנסה לא להתעסק בזה בכלל. הוא איש בא בימים, שחושב שהגיע הזמן לסכם את חייו, והוא מסכם אותם כמו שחי אותם. בלי לפחד מכלום, בלי להרגיש שהוא חייב למישהו תשובות ברורות, ובכשרון אינסופי של מאסטר. לא במקרה הוא מזכיר באלבום את בטהובן ופיקאסו, ומצטט משייקספיר. הוא בליגה שלהם. והוא מציג מולם אלבום מושלם, יפה, ונוגע ללב.
זה בעיקר אלבום פרידה. הוא אולי לא מנצח כמה מהאלבומים שיצר דילן בתחילת הדרך, אבל זאת לא תחרות. האלבומים ההם היו ראשונים בכלל, חלוציים, הוא המציא שם את העולם כולו. ועדיין, האלבום המבוגר הזה, הוא פשוט יצירה מלוטשת כיהלום. אני כמובן מאחל לבוב דילן עוד שנים נהדרות ויצירתיות, ואני לא יודע איך להגיד את זה ברכות, אבל אם יתברר בדיעבד שזאת היצירה האחרונה שלו, הוא יכול לנוח בשקט. זאת יצירה שאפשר להיפרד איתה בכבוד גדול.