תשמעו סיפור: לפני כחודש וחצי נסעתי לפסטיבל הסרטים השנתי הגדול של ברלין. זה נראה עכשיו כמו לפני אלף שנה, אבל זה היה ממש לא מזמן, רגע לפני שהקורונה יצאה לגמרי משליטה, אז בטיסת ההלוך חבשנו מסכות כדי לשמור על עצמנו - אבל זהו בערך.
התאכסנתי במלון ריץ קרלטון שנמצא ממש קרוב למרכז הפסטיבל, ומשמש מקום מפגש ליוצרים ואנשי תעשייה מכל העולם. במלון הזה, למרות שהוא שווה מאוד, כמעט ולא מתאכסנים כוכבי קולנוע מפורסמים, מה גם שבאופן כללי פסטיבל ברלין הוא כבר כמה שנים "חצי כוח" בכל מה שקשור לענייני זוהר.
בבוקר הראשון שלי, בדרך לארוחת הבוקר, אני נכנס למעלית ומולי עומד גבר אנגלי מבוגר שנראה כזה מישהו שהוא משהו. הוא לבש מעיל צמר יפה והסתתר מתחת לכובע. מהצד הוא נראה לי קצת מוכר, אבל היה ברור שלא בא לו מגע עיניים, אז לא בהיתי.
כשהגענו לקומת קרקע, עשיתי תנועה אלגנטית עם היד וסימנתי לו שייצא לפני. הוא התקדם בצעדים מהירים לכיוון הקונסיירז', ואני עצרתי רגע להציץ בעיתון הפסטיבל. כשהרמתי עינים כמעט נעתקה נשימתי: האיש מהמעלית עמד ודיבר עם אנשי הקבלה, וזה היה מוריסי. הוא ולא שרף.
התקדמתי אליו במהירות. טפחתי לו בעדינות על השכם ופניתי אליו: "מוריסי, אהלן, מה אתה עושה כאן?", הוא חייך וענה: "באתי לנוח בברלין".
- "באת לפסטיבל?", שאלתי.
- "לא, בכלל לא ידעתי שהפסטיבל קורה עכשיו. מה אתה עושה כאן? באת עם סרט חדש?".
- "לא. באתי לעניינים... רגע, אם לא פסטיבל אז מה התוכניות שלך?".
- "אין לי".
- "באמת?".
- "כן. אני אצא להסתובב...".
- "רגע, אז אולי נעשה משהו ביחד? מה דעתך?".
- "בשמחה", הוא ענה לי.
עכשיו רגע, נסביר את הסיטואציה. מוריסי הוא אליל נעוריי. הוא האיש הזה, שכשהיינו שנינו באמצע שנות ה-20 שלנו, פרץ לחיי והפך אותם. הוא זה ששר שירי אהבה קורעי לב על גברים ועל בדידות שידעתי בעל פה, בעצם אני יודע עד היום.
בתור הסולן הפרובוקטיבי של הסמית'ס הוא הפך לכוכב ענק בכל העולם, מבחינתי הוא היה פשוט אלוהים. ההומו החשוב הראשון ברוק האנגלי - גם אם מעולם לא הסכים לקחת על עצמו את התפקיד הזה. אבל עם שורות כמו "15 דקות איתך, בחיים לא הייתי מסרב. בוא רפרף על כולי כמו פרפר" - בגיל 25 הייתי משוכנע שזאת השלמות האמנותית בהתגלמותה.
הסמית'ס התפרקו אחרי ארבעה וחצי אלבומים, שני אוספים עם תוספות ואלבום הופעה חיה. כל העסק החזיק חמש שנים. מוריסי פרש לקריירת סולו שהתחילה מצוין, ומאז היא לא עקבית, גם אם מבחינתי, אני יכול להגן כמעט על כל שיר שהקליט בחייו. הוא הוציא אלבומים בעקביות, מופיע כל הזמן ועל הבמה אין דומה לו. במקביל, הוא גם הסתבך עם העיתונות האנגלית בהצהרות שנראו שם ימניות, לאומניות ולפעמים גזעניות. הוא עבר להסתובב בעולם, גר הרבה בלוס אנג'לס, אבל שימר לעצמו קהל אוהדים גדול ונאמן מאוד. נדמה לי שמי שעדין אוהב אותו, במיוחד המבוגרים יותר, ממש קרוע עליו. האם בילי אייליש יודעת בכלל מי זה? אני לא בטוח.
תמיד חלמתי לפגוש אותו, והפגישה הראשונה שלנו הייתה בלונדון, לפני איזה עשור בערך. מוריסי ראה בתחילת שנות האלפיים את הסרט "חתונה מאוחרת" ונדלק שם על ליאור אשכנזי. זה הוביל אותו לסרט "ללכת על המים" ולשאר הסרטים של איתן (פוקס) ושלי - וכך נוצר בינינו קשר דרך מיילים.
לפני הופעתו הראשונה בארץ הוא אמר שיסכים לראיון רק אם ליאור יהיה נוכח, וכך נסענו ביחד מטעם "ידיעות אחרונות" לפגוש אותו וישבנו איתו שעה ארוכה. הוא פחות התעניין בלענות על השאלות שלי ויותר בלשאול את ליאור שאלות. בלילה הלכנו להופעה שלו ואפילו הוזמנו למאחורי הקלעים שם התמנגלנו עם כריסי היינד וראסל ברנד, וגם עם אימא שלו והאחיינים שלו. לידם אגב, הוא נראה פתאום לגמרי איש רגיל.
אחרי הביקור בארץ עוד התכתבנו קצת, אבל הוא אחד שמחליף כתובות כל חודש, ובאופן כללי הוא טיפוס מאוד חמקמק. גם בשיריו וגם בראיונות, הוא תמיד הציג את עצמו כאיש בודד, ללא בן זוג קבוע, ללא אהבה, ללא חברים של ממש. בקיצור, כשהוא אמר באמצע הלובי בברלין "בשמחה", הבנתי שהוא ממש לא מתכוון לזה וצריך ללחוץ קצת.
- "רגע, איך ניפגש? יש לך סלולרי?", שאלתי.
- "לא. חס וחלילה".
- "אז איך נשמור על קשר?".
- "מה מספר החדר שלך?".
- "422, ושלך?".
- "1212".
- "יופי. אז תשאיר לי הודעה? אני אשאיר לך?".
- "כן, משהו כזה".
התאפקתי יום שלם ולמחרת בבוקר ניסיתי לצלצל אליו. המרכזנית הסבירה באדיבות שאי אפשר להעביר שיחות ל"סוויטה 1212. זאת הסוויטה הגדולה שלנו. אסור". גם בקבלה לא הסכימו לקחת הודעה בטענה שאי אפשר להעביר ל-1212 הודעות. "האורח לא מסכים. גם לא פתקים או מכתב".
בינתיים התחילו פגישות העבודה שלי והחלטתי להתייחס להכל כאל אפיזודה משעשעת. משהו חלומי כזה שלא ברור אם בכלל קרה, אבל כל פעם כשעברתי בלובי עשיתי סיבוב קטן לראות אם הוא במקרה שם. מהר מאוד הבנתי שזהו זה - פגישה חצי פגישה - וככה עברו ארבעה ימים.
ביום האחרון שלי בברלין חזרתי מארוחת צהריים ועברתי ליד הבר כדי לצאת מידי חובה. פתאום אני קולט אותו יושב בשולחן קטן ופינתי ושותה וודקה. מבטינו הצטלבו אז ניגשתי. "אפשר להצטרף לדרינק?", שאלתי. "בטח, בטח, שב", הוא ענה. סידרתי נשימה בלי שהוא ירגיש והתיישבתי. הזמנתי כוס יין, והוא הזמין לעצמו עוד מנה כפולה של וודקה עם טוניק, וככה התחילו להן שלוש שעות מהמסעירות שהיו לי אי פעם.
פתאום, באמצע החיים ובמפתיע, אתה יושב עם מישהו שאתה מעריץ כבר עשרות שנים, מישהו שאתה שולט ביצירתו ובכל פרט בחייו, וסתם ככה מדבר איתו באמצע בר של מלון בברלין. ולא סתם מדבר - שיחה מלב אל לב. כזאת שאפשר לשאול בה כל מה שמתחשק לך, ואני הרי יש לי בראש 1,000 שאלות שאני רוצה לשאול אותו. אבל לא רציתי להיות נודניק - אז קודם כל הרגעתי.
כשניסיתי להבין מה הוא עושה בברלין, הוא סיפר שב-2007, הוא מכר את הבית האחרון שהיה לו, ומאז הוא חי בבתי מלון. הוא נוסע בעולם עם ארבע מזוודות גדולות, שאחת מהן היא גם סטודיו קטן. שאר הדברים שלו מאוחסנים. עובר ממקום למקום, לפעמים נשאר תקופה ולפעמים כמה ימים. לא מזמן הוא בילה חודש בפריז, ולברלין הוא בא כדי לנוח לפני סיבוב ההופעות האנגלי שילווה את האלבום החדש (ובינתיים בוטל כמובן).
הוא היה כבר שלוש פעמים בתל אביב והוא אוהב אותנו מאוד (הוא גם קצת מפחד ממוסלמים, שזה לא נעים לגלות), ובאלבום הלפני האחרון שלו יש אפילו שיר על בחורה מתל אביב, ושיר שנקרא פשוט "ישראל" ויש בו את המשפט: "הם כולם גם מקנאים בך, תאהבי את עצמך, מגיע לך" .אני לא יודע אם באמת אין לו בית, אבל בכל מקרה הפצרתי בו שאם זה ככה, שיבוא לחודש לתל אביב והבטחתי לו שיהיה לו כאן כיף, ואיש לא יציק לו. הו, כמה ישראלי מצידי.
אתם בטח שאולים את עצמכם עכשיו על מה דברנו, ומאחר שלא רשמתי ולא הקלטתי כלום, הכל מגיע מהזיכרון, והשיחה עצמה הלכה גם היא בהרבה מעגלים: הוא סיפר שהכלבה האהובה של אימא שלו בדיוק נפטרה בגיל 18 וזה עשה את כל המשפחה עצובה. הוא גם התלונן על התקשורת באנגליה ועל תקשורת בכלל, ואמר שהוא לא באמת יודע מי צריך ממנו עוד אלבום חדש, אבל שהוא מצדו ימשיך לכתוב שירים ולהקליט, כי זה הדבר שהוא הכי אוהב בעולם - זה ולשיר.
דיברנו למשל על דיוויד בואי, ששנינו גדלנו עליו ועיצב את התודעה שלנו. מוריסי סיפר שהם דיברו רק כמה פעמים בחיים, שיחות קצרות בטלפון, ושתמיד היה בהן דיבור על כסף: "אתה תעשה כך וכך, ותרוויח כך וכך", ואף פעם לא דיבור על אמנות. הוא גם סיפר שניל טננט מהפט שופ בויז תמיד מדבר עליו לא יפה ומשמיץ אותו, ולא ברור לו למה. כשניסיתי להבין אם יש לו בן זוג או אהבה, הוא טען שמעולם לא היה לו בן זוג של ממש. ואז, בתור מעריץ מתוחכם, הסברתי לו שהוא לא יכול לשקר לי כי יש שירים שמוכיחים את ההפך.
הזכרתי לו שיר מלפני 15 שנה בשם "Dear god please help me", שבו הוא מסביר שהוא הולך מאוהב ברחובות רומא, וכל מיני כאלה. "אהה" הוא נזכר, "כן נכון. היה שם בחור. פגשתי אותו בטיסה לרומא, עם הבת זוג שלו, ונהיה רומן של שנתיים". ככה סיפר, חייך חיוך מסתורי, והבנתי שאני לא באמת אקבל תשובות. מה גם שלא באמת חקרתי. שנינו שתינו הרבה וזה הלך ונהיה יותר שמח. כשסיפרתי לו שהייתי שופט ב"כוכב נולד" הוא התחיל לזרוק עלי בוטנים בטענה שזה הדבר הכי מאוס בעולם ושתוכניות שירה בטלוויזיה הן השטן. מוריסי.
בשלב מסוים כבר התחלנו בתחרות שירי אירויזיון שבה הוא בחן את הידע שלי בשירים עלומים משנות ה-60 וה-70. מוריסי מתעקש שפעם קראו לזה "תחרות השירים של האירויזיון" ואז היו שם באמת שירים, אבל כיום זה נקרא "אירויזיון" כי זה סתם קרקס וזה מגעיל אותו. לא שהוא מחמיץ תחרות, וחוץ מאיזה שיר אוסטרי מהסיקסטיז הכרתי כל מה שהוא שאל וככה שרנו בקול רם, שלא לומר בצעקות, את "Long long live love" של אוליביה ניוטון ג'ון שייצג את אנגליה בשנת 1974, וגם את השיר ההולנדי "I see a star" מאותה שנה בדיוק, ועוד פנינים מהסוג הזה. באופן מפתיע הבסתי אותו עם "ג'ינג'יס חאן" מ-1979 שהוא בכלל לא הכיר.
הזמן עבר ממש בנעימים, ואחרי יותר משלוש שעות הוא אמר לי: "אני חייב רגע ללכת לשירותים ואני אחזור". הוא לקח את דבריו וקם ללכת. אחרי שני צעדים הוא הסתובב ואמר: "בשום פנים ואופן אל תשלם עלי". חייכתי אליו, ולא ממש הבנתי מה קורה. אחרי 20 דקות, כשנפל לי האסימון שהוא בעצם עלה לסוויטה שלו ולא יחזור - קראתי למלצר ושילמתי רק על היין שלי. אמרתי לו לחייב את הסוויטה על החלק שלו. והלכתי מאושר.
ועכשיו יצא האלבום החדש שלו והוא כנראה באמת בתקופה טובה כי האלבום החדש "I'm not a dog on a chain" הוא אלבום מצוין, מהודק, ואיכשהו יותר קשור משלושת אלבומיו האחרונים. הוא מלא שירים מעולים. "Love is on it's way out" הוא ממש קלאסיקה לרשימת המיטב שלו. והוא גם קצת אלקטרוני ועכשווי.
או למשל "What kind of people live in these houses" שהוא קצת סיקסטיז וקצת סמית'ס עם הטקסט העצוב והמדכדך על פרברים. אז נכון, השם של השיר הזה נשמע כמו פארודיה על שם של שיר של מוריסי. אבל זה הדבר עצמו. בשלב הזה של ההיסטוריה, כשמוריסי בן 61, קשה לי להאמין שאפשר לשכנע אדם שלא מכיר ואוהב אותו שינסה להקשיב לזה. כמו רבים מבני דורו, מוריסי מוסיף ליצור למען עצמו ולמען האנשים שאוהבים אותו. ואם אתם כאלה - זה אלבום שממש ישמח אתכם.
בתחילת הפגישה שלנו בבר, דיברנו על הגעתו הצפויה לארץ. זה היה לפני שפרסמו בישראל איפה הוא יופיע, והרבה לפני שהכל בוטל. הוא גילה שמתוכננות לו כאן שלוש הופעות. השתיים הראשונות רגילות. אחת בתל אביב, ואחת בשוני.
הוא ניסה להסביר לי את השם "בנימינה", והוא ידע שזה מצפון לתל אביב, מדרום לחיפה ולא בקיסריה. אבל לא הצלחתי לזהות ורק טענתי שלא יכול להיות שהוא מופיע ב"נתניה" כי אין שם איפה. ההופעה השלישית אמורה הייתה להיות הופעה פרטית בבית של מישהו ששילם הון מול קהל מצומצם ביותר. חלום שלי להגיע להופעה הזאת אם וכאשר. כרגע לא ברור אם ומתי מוריסי בכלל יבוא. בכל מקרה נקווה שיבוא, כי הוא אולי התבגר קצת, אבל הוא עדין מוריסי. גאון מיוחד שכולו קסם. האליל שלי. מוריסי.