היו לא מעט טקסטים תבוניים ומרגשים בראיון שנתן לפני כשבוע אסף אמדורסקי לבן שלו ב"הארץ". החזק שבהם היה דווקא ציטוט מתוך שיחה שלו עם יהלי סובול. "הוא טען" הסביר אמדורסקי, "שיש גיל שעד אליו אמן מופיע יכול להיות אטרקטיבי. סביבות ה-45. מהנקודה הזאת אתה מפסיק להיות אטרקטיבי בעיני הקהל ומחכה לך בור של 15 שנה. רוקר בן 60 זה שוב סקסי. אתה לא סקסי כשאתה בן 45". אמדורסקי כמובן טען בלהט את ההפך, "אתה יכול להיות מעניין בכל גיל".
האמת היא ששניהם צודקים ושניהם טועים. שלמה ארצי הוציא את אלבומו הקלאסי "שניים" בגיל 47, ובגילאי "הבור" הוא מילא קיסריות בסיטונאות. עברי לידר, בן ה-47, הוא מלך ההופעות החיות ובשיא הצלחתו המסחרית - כך שתמיד יש יוצאים מן הכלל. אבל אם לוקחים את בני הדור של אמדורסקי, חברי הלהקות של מה שקרוי "דור רוקסן", כל אלה שהיו המתחרים שלו בגיל 25 - מתברר שרובם רחוקים מאוד משיאם - וחוץ מאביב גפן רובם לא הצליחו לשמר איזו "יד על הדופק" או להמציא את עצמם מחדש ולהתאים את עצמם לאקלים המשתנה.
ואולי הניסיון להשוואות הוא קטנוני. אפשר פשוט לומר שככל שעוברות השנים מתברר שאסף אמדורסקי הוא הכלאה חד פעמית במוזיקה הישראלית: מצד אחד הוא מופיע כבר שנים עם ישראל גוריון בשירי "צמד הדודאים", שם הוא ממלא את תפקידו של אביו, בני, בערב שהוא ארץ ישראל הממש ממש ישנה, עם שירים שמוכרים היום בעיקר לבני 60 ומעלה. לדור הבינעים הוא מופיע יחד עם שלומי שבן ויעל קראוס בערב הצדעה ל"חלונות הגבוהים", ובמקביל הוא מתקלט במסיבות שהוא מארגן ב"ברקפסט קלאב" בתל אביב, שם הוא משמיע את מיטב הטראקים המתוחכמים של העולם האלקטרוני. בסטודיו שלו, הוא גם יוצר בעצמו לא מעט כאלה.
ייתכן שכל זה לא היה מתגבש לכדי סיפור הצלחה קוהרנטי, אלמלא ההחלטה של אמדורסקי להשתתף כשופט ב"כוכב הבא" ולבנות לעצמו שם דמות טלוויזיונית של אדם קריר, קפדן, סנוב - אך מעורר יראה. הוא שם כבר חצי עשור, והפריים טיים, כרגיל (כשזה מצליח), עושה את העבודה, וכך קריירה שהייתה יכולה להיות בלאגן אחד גדול, קיבלה איזה "מרכז כובד" חיצוני שמאפשר לאמדורסקי להיות האיש הכמעט יחיד בישראל שיכול בו זמנית לשיר "נד אילן" וגם לשחרר רמיקס מינימל טכנו ללהיט "איפה את היום".
ולכן זה גם לא כזה שוק לגלות שהוא הוציא עכשיו אלבום חדש, "432" שמו, שכולו כמעט בוסה נובה. אלבום שבחציו הראשון מתכתב עם מוזיקה ישראלית משנות ה-70 ודברים שיצרו אז להקת "קצת אחרת" ויהודית רביץ, ובעיקר עם האלבום "ארץ טרופית יפה" שהגו והפיקו בשעתו אהוד מנור ומתי כספי - והוא עושה את כל זה מודרני, חדש וטרי. הרבה יותר עכשווי מקלאסיקות בינלאומיות, כולל האלבום "Tanto Tempo" של בבל ג'ילברטו (טוב, הוא כבר בן 20 הנבעך).
"432" הוא אלבום ממש יפה, וחבל שהוא לא ינפק להיטי רדיו גדולים. בעידן שבו שולט פופ ישראלי מאוד אגרסיבי, ואפילו שיר נהדר כמו "מה אתה רואה עכשיו" יתקשה למצוא לעצמו רצועת שידור הגיונית. "כל הצבעים" שמהדהד בעיבוד את "פנס הרחוב" המיתולוגי (בגרסת להקת "תמוז") אולי יצליח לפרוץ למיינסטרים עם הזמן דרך תכניות לילה, וגם גורלם של "עד שנשרף" ו-"רצינו פלא" (שהיה הסינגל הראשון שיצא מהאלבום) נקבע מראש. אם לא הבנתם - זה לא אלבום שהולך לפוצץ את המדינה.
ועדיין, זה אלבום טוב וראוי, ואולי בזכות מעמדו הסלבריטאי של אמדורסקי הוא לא יעלם, כמו רוב החומרים הדומים שיוצאים בארץ, בשולי הפלייליסטים של ספוטיפיי, ויקבל את הכבוד המגיע לו עכשיו - ולא בעוד חמש שנים לאחר חלחול איטי. אמדורסקי עצמו יודע זאת היטב והוא מפוקח לגמרי ולא מתנצל, קחו למשל את השיר הלפני אחרון באלבום שהוא סיכום ברור: "הנר שלנו דועך. הסטייל שלנו פחות מושך. אני נכנע אבל לא חייב לחייך".
הבנתם? לא הבנתם? אמדורסקי ממשיך: "אנשים צונחים נמוך, אחר כך ממריאים", וגם סוגר באופטימיות עם "מאבדים הכל כדי למצוא, עוד פעימה שבוודאי תבוא". שהרי בסופו של יום הוא כן מרגיש שייך לדור שלו, לאנשים שבשבילם בוב דילן, פול סימון וניל יאנג הם אבות מזון, גם אם ברגע הזה בזמן שמם לא אומר דבר לאנשים צעירים (לפחות לרובם, למה להכליל?), ועצוב מזה - המוזיקה שלהם אינה רלוונטית לדור הטיקטוק.
האם הוא באמת אופטימי? או פסימי? או סתם מתגעגע? השיר הסוגר את האלבום נקרא "משהו שונה בך". הוא נפתח בפריטת גיטרה שממש נשמעת כמו שלום חנוך ב-1977. בשיר הזה אמדורסקי כמעט לוחש, במשך שש דקות, שיר אהבה נוגע ללב, אולי השיר הכי יפה באלבום. זה שיר על משבר בזוגיות אבל גם על משברים באופן כללי, ואולי זה אפילו שיר לאומי שלו, ברמה כזאת או אחרת. הוא מגיע לשיאו בשורה היפה: "לבחור להיות ביחד, לא מתוך הרגל". הוא מתכוון לזוגתו? אלינו?
"432" הוא אלבום נעים מאוד להאזנה שזה כבר הישג גדול. רוב האלבומים שיוצאים בעידן הזה מתקשים לסחוב. מסתבר שהפלייליסט הרג את "רצועות האלבום". כאשר כל אחד יכול להרכיב לעצמו רשימת האזנה ספציפית בכל רגע נתון, האוזן מאוד מתקשה לחצות אלבום שלם של אותו אמן, ובוודאי את השירים הפחות מצטיינים, אלה שפעם נקראו "רצועות אלבום" והיו למעשה סוג של אתנחתא בין הסינגלים. בואו נסו לרגע להיזכר ב-"Lovesong" של אדל מתוך האלבום שכה אהבתם "21", כן, זה השיר שבא לפני "Someone like you". תחזרו אלי כשתזכרו.
אז אמדורסקי כן הצליח ליצור רצף קוהרנטי ונעים להאזנה, שבו אתה לא חש צורך לדלג על אף שיר, וגם אם הם לא אחידים ברמתם הם שומרים על איזה אנרגיה נכונה. 36 דקות בסך הכל יש באלבום הזה, ואם יש לכם רגע פנוי בחגים, ככה לפנות ערב, כשהשמש מתחילה לשקוע - אולי תתנו לזה צ'אנס. יש משהו מאוד מאוד יפה באלבום החדש הזה של אמדורסקי. איזו איכות של אמן שיודע מה הוא עושה - ועושה את מה שהוא מתכוון. זה גם לא אמור להיות נגד שום דבר. זאת לא מחאה. זאת אופציה אחרת, קצת יותר מתוחכמת ויותר רגועה. קחו את זה חיובי. בואו בעד ופשוט תהנו.