פשיטת רגל. ככה, בפשטות, זה מה שהרגשתי כשהקשבתי לאלבום החדש של קולדפליי. זה לא שאין שם כמה שירים סבירים, חלקם גם יהפכו למיני להיטים, אבל זאת התחושה הכללית: כריס מרטין וחבריו הם כבר לא להקת רוק אהובה, גם לא להקת פופ כיפית, אלא מין קומבו הפקת להיטי זבל גנריים שכל מטרתם להביא טראפיק לעמודים שלהם בספוטיפיי וביוטיוב ולעשות כסף. כשהם ייצאו לסיבוב ההופעות הבא, הם יוכלו להתהדר באיזה שניים שלושה שירים מתוך האלבום, בעבודת הארט המאומצת, ולסחוב עוד כמה שנים לפני שהם עוברים לסיבוב "מיטב הלהיטים". העניין הוא שאין יותר צורך בקולדפליי. פשוט כי לקולדפליי אין יותר מה להציע.
ולא שזה קל או נעים לי להגיד שזאת פשיטת רגל. כשיצא אלבומם הראשון בשנת 2000, הייתי מאלה שהאמינו שהם הלהקה החדשה הנפלאה ביותר, שכריס מרטין הוא זמר שמגיע פעם בהרבה שנים, ושהשירים שלהם אלמותיים. חשבתי שהם יהיו ענקיים - והם באמת הפכו לכאלה, אבל גם לחסרי שקט. האלבום השני היה נהדר, הייתה בו גם התפתחות אמנותית עם שירים כמו "Clocks" ו"In my place", והכל נראה מסודר בדרך להפיכתם ללהקה הכי גדולה בעולם. אלא שאז, לקראת האלבום השלישי, משהו נפרם. "X&Y", שיצא ב-2008 היה אלבום מקושקש, ולצד להיטים נפלאים (ובראשם כמובן "Fix you") היו שם הרבה קטעי שירים ויומרנות שמזכירה את תקופת הפרוגרסיב רוק.
הבעיה הייתה שגם מסביב הכל קרס. הרוק כמו שאנחנו מכירים אותו די מת, והפופ, יחד עם ההיפ הופ, השתלטו על העולם - וכריס מרטין וחבריו נתקעו קצת לבדם בפינה. הם היו הלהקה הכי גדולה בעולם שאין לו צורך בלהקות. הם החליטו על הפיכת ההופעות החיות שלהם לאירועי על, המופעים שלהם הפכו ראוותניים, ולקראת "Viva la vida" כבר נהיה הדבר הזה שכל אלבום שלהם בא עם תלבושות ספציפיות, ארט שעובר מהאלבום לבמה, וכל שאר אווירת הקונספט. מרטין, כמו שהעיד בעצמו בראיונות, הבין אז שכדי לשרוד בעולם הוא צריך להצטרף לטרנד קיים, ולמרות הידידות עם ג'יי זי וביונסה (בתקופה שהיה חלק מפאוואר קאפל יחד עם גווינית פלטרו), הוא חתך חזק לכיוון הפופ. בכל זאת חנון אנגלי שמה לו ולהיפ הופ.
"Mylo Xyloto", אלבומם מ-2011, הוא האלבום הראשון של קולדפליי בתור להקת פופ, ולמי שלא הבין את הרמז משירים כמו "Paradise" ו-"Charlie brown", הופיע באלבום גם דואט עם מלכת הפופ ריהאנה. שיר די גרוע, גם מבחינתה וגם מבחינתם - אבל הרמז הובן. קולדפליי עברו לזירה חדשה והם התחרו בהצלחה על ראשות מצעד הפזמונים השנתי. קצת כמו אתניקס או הבי ג'יז, בלי ששמנו לב - קולדפליי הפכו ללהקת להיטים. שיר שנהיה להיט מועצם ברמות על, וכל שאר הרצועות באלבום מושלכות ברובן לפח הזבל של ההיסטוריה.
ואכן, בשני האלבומים הבאים, "Ghost stories" ו"A head full of dreams", הם עמדו במשימה. בראשון היה איזה להיט וחצי; "Sky full of stars" המעולה ומיד אחריו נשרך "Magic", בשני כבר היה רק להיט אחד, "Hymn for the weekend", וגם הוא לא להיט מהשורה הראשונה. אפשר לומר שהלהיט האחרון של קולדפליי כלהקה היה "Sky full of stars" לפני שבע שנים, ומאז הם הביאו להיט אחד מצליח עם הצ'יינסמוקרס, ואלבום ב-2019, "Everyday life", שלא כלל שום שיר באמת ראוי. מה שכן - התרבו בלבולי המוח.
עניין ההופעה בישראל הוא דוגמא טובה לכך: קולדפליי לא רצו להחרים אותנו בסגנון רוג'ר ווטרס, אבל גם לא רצו להופיע כאן בלי להביע מחאה על הכיבוש. התוצאה הייתה שבוע שבו ביקר כריס מרטין בתל אביב ואכל מדי ערב במסעדה המנוחה "מאייר" של השף האהוב אוסמה דלאל, כשהוא אוסף סביבו חבורה תל אביבית צוהלת. במקביל היה נסיון להרים שתי הופעות בזו אחר זו, אחת בתל אביב והשנייה בשטחי הרשות - עניין שכמובן נכשל, ועם או בלי קשר, את אלבומם האחרון הם קידמו עם הופעה מיוחדת דווקא בעמאן. קשה להגיד שמישהו יצא מרוצה מהסיפור הזה או שהייתה כאן איזושהי אמירה.
והנה הגיע אלבומם החדש, "Music for the spheres", ובמרכזו הלהיט "My universe", שבו כריס מרטין שר לצד להקת הבנים הקוריאנית BTS. זה שיר לא רע, להיט להקות בנים קלאסי, אבל בשביל השיר הזה לא צריך את קולדפליי, את זה BTS יודעים לעשות לבד, ובכלל הרגע הזה שבו מרטין שר דווקא עם הלהקה המהונדסת הזאת רק כדי לייצר שיר שיגיע לראש המצעדים של שרתי המוזיקה - הוא רגע של פשיטת רגל.
השיר, שיצא לפני כחודש, כבר הגיע ל-123 מיליון השמעות בספוטיפי ולראש המצעד העולמי של בילבורד, כך שבחברת התקליטים בטח מרוצים, אבל האמת היא שזה השיר הכי מביש של קולדפליי עד היום, ואני אומר את זה כמי שאוהב להקות בנים, מחבב את BTS, ואין לו בעיה לזמזם את השיר.
כן, זה האלבום הכי גרוע שלהם, וזה רגע שבו להקה כמו קולדפליי הודיעה רשמית שהיא סיימה את הקדנציה, תולה את הנעליים, ושכריס מרטין יוצא לקריירת סולו. או להבדיל, מצטרף לאתר של גרושתו ומתחיל למכור בושם בריח הפלוצים שלו. אפשר גם להיות יותר רחמניים ולומר שקולדפליי נתנו עשור אחד מעולה, עוד חצי עשור פופי וחמוד, והם בהחלט יכולים לפרוש בכבוד. בכל זאת הם כתבו כמה מהשירים היפים של העידן הזה כמו ""Yellow" ו-"In my place", ככה שאין טענות. תודה לכם קולדלפיי, חבל שזה נגמר ככה, אבל נזכור אתכם יפים וגבוהים, כשכריס מרטין היה לרגע אחד אלוהים, וכדי שיהיה שמח, אני מצרף כאן את פלייליסט מיטב הלהיטים לטעמי, ובאופן לא מפתיע אין בו אף לא שיר אחד מהאלבום האחרון.