להתבגר זה לא משהו. אבל עוד יותר גרוע זה להתכחש לעובדה שאתה כבר לא ילד. למרות שהיא כבר בת 27, גרושה ורגע לפני בעל שני (סולן ניקלבק צ'אד קרוגר), ממשיכה אבריל לאבין לספק לעולם המוזיקה את אותו הדבר בדיוק: פזמוני רוק פופ קליטים ודביקים עטופים בקול צווחני מלמעלה. אז כן, לפני עשור זה נשמע אמין, וגם כיף לרוב, אבל עכשיו זה פשוט מרגיש כמו זמרת שנאבקת על מקומה בתעשיית המוזיקה ומנסה לקרוץ לדור החדש. תחשבו, טיילור סוויפט. רק עם דיסטורשן.
השיר החדש "Here's To Never Growing Up", שכתבה יחד עם הארוס קרוגר, ומתפקד כסינגל הראשון מתוך אלבומה החמישי עונה בדיוק על מה שכתוב למעלה וגם הוא מנסה לייצר המנון בכוח, עוד שיר פופ אמריקאי מאוס שאולי יצליח ברדיו אבל ספק אם יצליח להחזיר את הקריירה שלה לימי הזוהר. ייאמר לזכותנו שכתבתנו בדיוק אותו דברר גם כשיצא האלבום הקודם שלה. אבל היא לא הקשיבה.
נראה שההצלחה ההיסטרית של "Red", אלבומה האחרון של טיילור סוויפט עשתה את שלה על תעשיית המוזיקה האמריקאית, ואין זמרת פופ עכשווית שלא קיבלה על הראש מהמנהלים שלה בחרת התקליטים, להביא להם משהו דומה. ואם לא לסוויפט, אז לפחות לקייטי פרי. וזה אומר פחות או יותר: פופ לילדות זה אחלה, אבל אם תעטפו את זה בסאונד עכשווי ותשחקו אותה קשוחות, זה יכול להצליח מאוד ברדיו ולהתחבב גם על האחים הגדולים שלהם. לסוויפט זה עבד מצוין עם הסינגל האחרון "I Know You Were Trouble" שהתחיל עם גיטרות והמשיך עם פזמון דאבסטפי (ונגמר בעז צורחת, אבל זה כבר סיפור אחר).
ועכשיו גם דמי לובאטו רוצה אחד כזה משלה. הסינגל החדש, "Heart Attack", שזכה השבוע לקליפ, בנוי בדיוק על אותה נוסחה: שיר פופ דרמטי (התקף לב וזה), עטיפה אלקטרונית ופזמון רוקי מכסח (על החלק של הדאבסטפ שהיה בסקיצה המקורית היא החליטה לוותר). בניגוד לאווריל לאווין, שתקועה איפשהו בתחילת שנות ה-2000, ללובאטו, שלמדתי לחבב בעונה האחרונה של האקס פקטור, זה דווקא הצליח מעולה, ולא מפתיע שהרדיו האמריקאי כבר חורש עליו אין סוף.
Psy נהיה ג'נטלמן?
בתזמון די מדהים למלחמה הגרעינית שצפון קוריאה הולכת להפיל על כולנו בקרוב, שחרר אתמול Psy, הכוכב הדרום קוריאני הכי מפורסם בעולם, את השיר הראשון שלו מאז תהילת גאנגנם סטייל. ואם עד עכשיו חשבנו שמנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג און רק מאיים, נראה כי טיל על השכנה דרום קוריאה קרוב מתמיד. אבל עד שזה יקרה, נאלץ כולנו כנראה להתחמק מהתוצר החדש של סיי, שאומנם בשמיעות ראשונות לא מרגיש כמו גאנגנם סטייל ה-2, אבל בהחלט כמו משהו שנתקל בו לא מעט בקרוב (I'm A Mother Fucker Gentleman!!).
אפשר לדבר עד מחר כמה שההפקה של השיר החדש אגרסיבית מדי, שלא מבינים חצי מהמילים (המצונזרות) וזה שוב נשמע כמו חיקוי קוריאני עלוב של "LMFAO"', אבל המבחן האמיתי של הג'נטלמן הקוריאני יהיה כשנראה מחר את כמות הצפיות של הוידאו קליפ לשיר שעלה היום והטוקבקים בעקבותיו.
אז איך הוידאו? ובכן, ייאמר לזכותו של Psy שגם הפעם מדובר בקליפ משעשע, שכולל לא מעט מהאלמנטים שעשו את קודמו כל כך מוצלח. זה מתחיל כמובן בריקוד מיוחד, שזוכה לשם ה "Butt Dance", ופחות מוצלח מקודמו, בהברקות סטיילינג גאוניות עד זוועתיות ועד כמובן, בחורות דרום קוריאניות בלבוש מינימלי.
לרעתו של סיי ייאמר, כי נראה שהפעם הוא לקח צעד אחד יותר מדי ביחס שלו לנשים בקליפ ואפשר להניח שהתלונות בקומנטים על השוביניזם והסקסיזם המוגזמים בקליפ רק יתגברו בימים הקרובים. רגע השיא ה"ג'נטלמנטי" של הקליפ הוא כמובן הסצנה חסרת הטעם בשנייה ה-57, בה Psy "חופן" את אחוריו ומעביר את התוצרת על אפה של בחורה מסכנה. אפשר להניח שכל קליפ אחר בעולם היה מצונזר עוד ברגע שעלה לאתר, אבל כנראה שיוטיוב יהיו יותר סלחניים הפעם.
יש תקווה ישראלית
"Ready, Set, Pop", האלבום החדש והמגניב של שלישיית המפיקים טריפל והזמר אליעד נחום הוא בהחלט ההזדמנות להגיד: תודה לך אינטרנט, על שהצלת את הפופ והדאנס הישראלי מגסיסה כואבת. אז אומנם ב-2013, הרדיו הישראלי עדיין נשמע יותר כמו 1993, אבל ברשת ובשטח הסיפור שונה לגמרי, עם עשרות הרכבים דיג'יים ומפיקים שעושים בדיוק מה שעושים הקולגות שלהם בעולם (ולפעמים אפילו יותר טוב): מוזיקת פופ ודאנס עכשווית, עם הפקה עדכנית. והבונוס: מחלות הילדות של תחילת הדרך נעלמות לאט לאט והרמה רק עולה.
גם האלבום של טריפל לא מושלם ויש עוד כמה דברים שהיה אפשר לעשות טוב יותר או לוותר עליהם, אבל ברגעים שזה עובד, זה פשוט מעולה. קודם כל, זה כתוב בשפה של הפופ: אנגלית. והאנגלית של נחום אפילו משכנעת ונטולת מבטא כמעט לחלוטין. תוסיפו לזה את ההפקה המוזיקלית של טריפל, שבכל מה שנוגע לקטעים הדאנסיים, יכולים כבר עכשיו לקחת עבודות מחו"ל בלי להתנצל.
ייאמר לזכותם שהם מגוונים מספיק מוזיקלית כדי לא לשעמם. התודות לחיבה הברורה של נחום למייקל ג'קסון, גם אם לפעמים היא בולטת קצת יותר מדי (אבל היי, אמרנו את זה גם על ני יו וכריס בראון פעם). זה לא ממש משנה, כי כשמקשיבים לכל קטע של טריפל ונחום בנפרד (ותכלס, מי מקשיב היום לאלבום שלם ברצף), קל לשכוח שמדובר באמנים ישראליים.
יותר מזה, חוץ מקריצות קטנות פה ושם לארץ המקור, משתדלת החבורה להתכתב עם הסאונד העכשווי של המצעדים בחו"ל ונכון לעכשיו נמנעת משיתופי פעולה עם עומר אדם, יותר לכיוון איזי. אגב, איזי, שימו אוזן על "Take U2 The Max" המשותף שלהם ותוסיפו לפלייליסט היוטיובי שלכם גם את הקאבר הדאנסי ללהיט של קולדפליי וריהאנה, "Road Trip" הגרובי נפטונזי ול"ביילנדו" שמספל את הלהיט הטחון ההוא ושבפעם הראשונה ששמעתי אותו חשבתי שזה דואט חדש של פלו רידה וטיו קרוז. יותר הוכחה מזה?