קולדפליי – "A Sky Full Of Stars"
כבר שני אלבומים שקשה לי לשמוע את קולדפליי, שהפכו עם השנים לדודות חביבות שחוזרות על עצמן ועל אותו שטיק בזכותו הפכו ללהקת אצטדיונים ענקית. אבל אם באלבום הקודם היה לפחות הדואט עם ריהאנה, שהביא משהו קצת אחר בסאונד של הלהקה, אז ב- "Ghost Stories" האחרון כבר קשה היה למצוא משהו שמצדיק את הנוכחות שלהם ברדיו, או בחיים בכלל (אולי בגלל זה הם מצאו זמן לבוא אלינו סוף סוף, אם להאמין לשמועות).
אי אפשר כמובן להתכחש לעובדה ששיתוף הפעולה שלהם עם אביצ'י, "A Sky Full Of Stars" הוא שיר דאנס פופי קליט שנכתב על ידי מקצוענים. אבל בשביל זה יש לנו בשנתיים האחרונות את אביצ'י לבד, מי צריך בשביל זה את קולדפליי? עכשיו יוצא גם הקליפ, והוא כמובן רק מחזק את תאוריית הדודות. ולמרות הרעיון הלא מקורי אך מוצלח - הלהקה מנגנת ברחוב "במקרה" ביום שמש אוסטרלי מצוי וכל העיר עפה עליהם ואיתם - השילוב של ערמות האנשים השמחים ברחוב יחד עם הצ'יזיות של השיר, הופך את כל העסק למשהו שמביא את העצבים די מהר.
מארון 5 - "Maps"
בניגוד למה שקרה לקולדפליי, עם מארון 5 אני כבר מצליח לחיות בשלום . אולי כי מעולם לא היו לי יותר מדי ציפיות מהם, מלבד אספקת להיטי רדיו נוחים לעיכול. ואכן, גם הסינגל החדש שלהם (מתוך האלבום "V" שייצא בספטמבר) נותן עבודה בגזרת הפופ רוק הדאנסי - ז'אנר שהומצא כנראה ללהקות רוק-פופ שמחפשות את עצמן.
לא פלא שחתום על השיר הזה (שלוקח משהו אפילו מ"פוליס"), גם ראיין ת'דר סולן "וואן ריבפליק" לצד כמה מכותבי הפופ המצליחים בשוק כרגע, כמו למשל בני בלנקו למשל. הקול של אדם לאווין אומנם נע עדיין בתזזיתיות בין המוצלח לצווחני, וליין הגיטרה די גונב להיט גדול אחר מהמצעדים כרגע ("Nico & Vinz – Am I Wrong"), אבל בבחירה בין לאווין לכריס מרטין אני הולך עם הראשון.
סם סמית' ומארי ג'יי בלייג – "Stay With Me"
אם איגי אזליה הוכתרה כבר רשמית ככוכבת החדשה הגדולה של 2014, אז סם סמית' הוא ללא ספק אחד היחידים שיכול לתת לה פייט על תואר התגלית. סמית' התחיל בכיבוש בריטניה בעזרת שיתופי הפעולה שלו עם הצמד ההאוסי דיסקלוז'ר ("Latch"), עם המפיק נוטי בוי ("La La La") ועם הסינגלים הראשונים מתוך "In the Lonely Hour", אלבום הבכורה המוצלח שלו.
כעת הוא מראה סימנים של היסטריה (לא צפויה יחסית ל"בריטיות" הבולטת שלו), גם אצל הקהל באמריקה, עם שני להיטים ב- 20 הגדולים, דואט מוצלח עם מארי ג'יי בלייג - גרסה חדשה ללהיט "Stay With Me" שמנוגן גם בארץ, והייפ בכל המקומות האפשריים. סביר להניח שהיציאה מהארון לא מזמן תרמה לו עוד קצת באזז, אבל עם קול משובח כשלו, ואלבום סול פופי שבהחלט עונה על הציפיות, אין ספק שהוא ראוי לתהילה הנוכחית גם ללא עזרי יח"צ. בקיץ של להיטים קצביים מהזן ההיפ הופי, "Stay With Me" הוא בהחלט מועמד מוביל להחליף את "All Of Me" של ג'ון לג'נד כבלדת הנשמה הגדולה של 2014.
לנה דל ריי – "Shades Of Cool"
אומנם כבר שמעתי ממספיק אנשים שאני מעריך את דעתם שהאלבום החדש של לנה דל ריי מעלף/מדהים/היסטרי ועוד מחמאות מסוג זה, אבל בדרך כלל אני מאמין בסוף רק לאוזניים שלי. לצערי "Ultraviolence" לא הצליח לשכנע אותי הפעם שמדובר ביצירת מופת. בטח לא להתרגש כמו בפעם הראשונה ששמעתי את "Video Games" ו-"Blue Jeans" וחברים אחרים בקודם. אומנם אהבתי מאוד את הסינגל הראשון "The West Coast", אבל מפה והלאה זה פחות או יותר הפך לנוסחתי, שטאנצי ודי חוזר על עצמו (מי אמר אפקט מוגזם על הקול).
גם "Shades Of Cool" הסינגל האחרון, שזוכה עכשיו, כמיטב המסורת שלה, לקליפ קצת טריפי/פסיכדלי/היפסטרי/הזוי, שייך לאותה חבורה של שירים שכמעט מצליחים לעבוד עליך: בהאזנה ראשונה זה מאוד יפה ומיוחד ומאוד מוקפד הפקתית (אבל באווירת רטרו שכזאת), אבל בהאזנה שנייה ושלישית זה כבר נשמע כמו חיקוי של דל ריי לקלאסיקות של עצמה, רק עם לחן לא מספיק חזק או מניירות מוגזמות.