שכמדברים על אירועים המוניים, בטח בתל אביב, יש שני אירועים שמיד קופצים לראש: מסיבת פורים המסורתית בכיכר המדינה ומצעד הגאווה. אבל אם תשאלו את הבליינים של שנות סוף ה-90 והחצי הראשון של שנות ה-00 – הם ידברו קודם כל על מצעד האהבה.
אותו מצעד מיתולוגי, שהתקיים בגן צ'רלס קלור ומשך אליו מדי שנה עשרות אלפי בליינים לאירוע מרכזי ענק שכלל במה מרכזית ומשאיות שמתחברות אליה דרך הרדיו, והיה שיאו של סוף שבוע של חגיגות במועדונים בכל רחבי העיר – נחשב עד היום על ידי רבים לאירוע ההמוני הטוב ביותר שידעה תל אביב מאז ומעולם.
"ב-1989 התקיים מצעד האהבה הראשון בברלין. אני הייתי אז בכיתה יב', האחים שלי אחרי הצבא ועקבנו אחרי האירוע הזה", מספר רני רונאל, הבעלים של חברת ההפקה ד'פלוס, שייסדה את מצעד האהבה בישראל ואחראית על מסיבות הרחוב המסורתיות בתל-אביב. "באותה שנה קיבלנו אישור מהעירייה לקיים מסיבות רחוב לראשונה. התחלנו מגינת שינקין, משם לנחלת בנימין ולרושטילד ואז זה פשוט התגלגל".
"ב-1998 החלטנו לנסות ולעשות את מצעד האהבה בארץ. זה קרה בדיוק אחרי שהמוזיקה האלקטרונית התחילה להרים כאן את הראש, 4 חודשים בדיוק אחרי הפגנת ה'תנו צ'אנס לטראנס' ואחרי אירועי 'דאנס אנד ליוויס' שקיימנו ב-1996 וב-1997 בפארק אשכול. הבנו שהסצנה האלקטרונית מאוד חזקה ושנכון מבחינה תרבותית לשים אותה על הבמה הנכונה. זו בעצם אבולוציה של מסיבות הרחוב שקיימנו לפני כן".
"למצעד הראשון הגיעו 80 אלף איש, זה היה הלם טוטאלי"
מצעד האהבה הראשון התקיים ברחוב דיזינגוף, וגם רונאל ושותפיו לא ציפו למה שקרה שם. "לא ידענו למה לצפות והגיעו בסוף 80 אלף איש - זה היה הלם טוטאלי", הוא משחזר. "רק לשם השוואה, במסיבות הרחובות לפני היו בשיא 10 אלפים איש 'בלבד'. זו הייתה הצלחה היסטרית ואמירה אלקטרונית מאוד חשובה שהייתה המשך של הרמת הראש של הסצנה שרצתה להראות שמדובר בבילוי תרבותי לגיטימי. עם מחלקת האירועים של עיריית תל אביב, ששיתפה פעולה איתנו לאורך כל הדרך והמוזיקה ששטפה את כל הרחוב – זה נתן לגיטימיות לתרבות הזו שהייתה עד אותה נקודה פחות לגיטימית. היסטורית, הזוי לחשוב שבמצעד האהבה הראשון ניגנו שמות כמו טייסטו – שהיה על המשאית של אלנבי 58".
למרות שהיו לכם דיג'ייז מחו"ל, תמיד שמתם את הזרקור קודם כל על דיג'ייז ישראלים. למה בעצם?
"זה היה קודם כל אירוע ישראלי, והסאונד שמעניין את הקהל הוא ישראלי. כשאתה עושה אירוע במרחב הציבורי, מאוד נכון לתת במה לסאונד הישראלי והתל-אביבי - זה פשוט מתבקש. פעם בכמה זמן אנחנו מביאים לאירועים השונים דיג'ייז מחו"ל אבל תמיד במרכז היו דיג'ייז מקומיים – זה הרבה יותר נכון ומרגש".
אחרי ההצלחה האדירה לה זכה המצעד, בשנת 1999 הוא עבר לטיילת תל-אביב שהפכה למיקום הקבוע שלו, אבל דווקא בשנת 2000 הדברים הסתבכו. ב-12 לאוקטובר 2000, יום אחד בלבד לפני מצעד האהבה של אותה שנה, התקיים הלינץ' הנוראי ברמאללה שזעזע מדינה שלמה. "צריך להבין - הכל היה מוכן, ולביטול יש משמעות גדולה וגם להחלטה לא לבטל אותו יש משמעות גדולה", מסביר רונאל. "בהחלטה משותפת עם ראש העיר רון חולדאי ונותני החסות – האירועים נדחו".
אלה בכלל שנים קשות מאוד מבחינה בטחונית. איך מחליטים לקיים אירוע שיכול להיות יעד לפיגוע טרור?
"אני לא חושב שראוי לבטל משהו בגלל חשש בטחוני – לא צריך להיכנע לטרור. יש כוחות ביטחון, וכל עוד הם מאשרים – אנחנו בטח לא נבטל".
בנוסף להצלחה אצל הקהל, מצעד האהבה גם היה הצלחה מסחרית אדירה, כשנותני החסות עמדו בתור כדי לקבל פרסום באותו אירוע. "זה היה אירוע ראשוני שרכב על הגל של התרבות האלקטרונית שהתפוצצה פה, ונותני החסות רצו להזדהות עם אירוע בינלאומי וגם להתחבר לקהל הצעיר. השיטה הייתה שלכל משאית מכרנו חסות".
כאמור, מצעד האהבה היה הצלחה אדירה לאורך כל שנותיו – אך ב-2006 התקיים האירוע האחרון. "זה אירוע מאוד יקר והיינו חייבים להשיג המון חסויות בשביל לממן אותו וזה נהיה יותר ויותר קשה, עד שזה נהיה בלתי אפשרי לקיים אותו עם כל העלויות שעלו עם השנים", מסביר רני. "העירייה תמיד עזרה, אבל עד גבול מסוים. הוא לא זכה לתקציבים גבוהים כמו של מצעד הגאווה".
"האירוע הזה שם את ישראל על המפה הבינלאומית"
"מצעד האהבה הקפיץ פה את כל חיי הלילה והקלאבינג". מספרת דיג'יי אלה גוטמן, שניגנה בפסטיבל בישראל ובברלין. "ב-1998 הסצנה לא נראתה כמו היום, ומכיוון שאף אחד אל ידע איך זה יתקבל, זה היה בדיזינגוף עם 5 משאיות. אמרו לנו: 'ניסע בדיזינגוף, נגיע לכיכר ונעשה מסיבה', ומה שקרה זה שהרחוב היה קטן מדי כדי להכיל את המצעד. אף אחד לא ציפה לזה".
איך הרגשת כשראית כל כך הרבה אנשים?
"אז הכל היה ראשוני, לא היו דברים כאלה לפני ותמיד יצאנו מנקודת הנחה שניסע ופתאום יהיו 1000-2000 איש בלבד.ופתאום רואים דבר כזה וזה משוגע. משם זה המשיך לגן צ'רלס קלור והפך למפלצת שבשנת 2000 הביאה יותר מ-250 אלף בליינים לטיילת".
"המשמעות שעמדה מאחורי כל הדבר הזה היא מטורפת. יבואו הצינקנים ויגידו 'ברור, מסיבה חינם, כולם יגיעו', אבל זו לא מוזיקה שהייתה נחלת כל אדם בשנים האלה, ההפך – היא עוררה הרבה אנטגוניזם. בהיבט הזה האירוע הזה שם את ישראל על המפה הבינלאומית כמדינה של חיי לילה. אם אז אנחנו היינו רוצים להיות ניו-יורק, לונדון או ברלין היום הם רוצים להיות תל אביב".
אלה, שניגנה על הבמה המרכזית בשנת 2000, מחשיבה את הפסטיבל של אותה שנה לרגע מכונן בחיי הלילה בארץ. "הבמה המרכזית הייתה אדירה, ובתכל'ס זה פסטיבל הטכנו הראשון שהיה בארץ. זה היה סט של פיק ברכיים. אי אפשר באמת להתרגל לבמות גדולות, אבל כשזה ראשוני כמו אז, רק המילה התקף חרדה יכולה להסביר את ההרגשה. זה משהו גדול מכדי להבין אותו. גם אנחנו, הדיג'ייז והמפיקים על העמדה לא האמנו שזה אמיתי – בטח לא לז'אנר מוזיקלי כזה. החיבור הזה עם מצעד האהבה בברלין גרם לזה שישראל הפכה להיות חלק מהזירה הבינלאומית בגלל הדבר הזה. בעקבות זה ניגנתי גם בפסטיבל בברלין, אליו הגיעו בסה"כ 2.5 מיליון איש".
יש הבדלים בין המצעד בברלין לזה בתל-אביב?
"אין ההבדל, רק בשפה המדוברת ברחוב. בברלין הרחובות גדולות יותר ורחבים, אבל בסופו של דבר הקו המוזיקלי הוא אותו קו, האג'נדה היא אותה אג'נדה וההבדל היחיד הוא שבבמה המרכזית בברלין מנגנים בכל שנה הדיג'ייז הגדולים בעולם. ד'פלוס בחרו להגיד כבר אז – 'הדיג'ייז הישראלים הם באותה רמה אם לא טובים יותר מהדיג'ייז בחו"ל', והיום, 22 שנים אחרי, כמות הדיג'ייז הישראלים שמסתובבת בעולם היא מטורפת".
אז היו הרבה קולות ששענו שאלה בעיקר מסיבות סמים.
"נכון, אבל תמיד יש והיו קולות כאלה. אני באתי מהטראנס, את העניין הזה של מוזיקה סמים אני שומעת מהיום הראשון שלי על העמדה. אם אמירות כאלה חשוכות יש רק דרך אחת להתמודד – להתעלם. לא משנה כמה תנסה לנהל דיאלוג או להכחיש, כי סטיגמה היא סטיגמה - ואנשים אוהבים סטיגמות. אף פעם לא יצאנו בקמפיינים נגד, לא באנו להגיד 'חברים אתם טועים', כי האמנו בדרך שלנו ואנחנו עדיין מאמינים שמוזיקה אלקטרונית מחברת בין אנשים. המסיבות האלה קיימות כבר יותר מ-30 שנה ועד היום לא שמעתי על איזה כריש סמים שנתפס במסיבה".
"נהגו אז לבלבל פה בין מצעד הגאווה למצעד האהבה", היא מספרת. "למצעד האהבה לא הייתה זהות מגדרית, לא משהו ששייך למישהו מסוים, אלא משהו שבה ואומר: המוזיקה גורמת לאהוב אחד את השני בלי הבדלי גזע, דת, מין או מגדר".
מהמקום שלך, למה את חושבת שהאירוע הפסיק? יש לו מקום היום?
"היום יש את מצעד הגאווה בישראל שהוא יותר גדול ממה שהיה מצעד האהבה. גם השיח הרחוב השתנה, ולבוא להגיד ''One Love One World, ולעשות מצעד בשם האידאולוגיה של המוזיקה – אנחנו לא במקום הזה כי מבחינת המסר, מוזיקה אלקטרונית מחברת בין אנשים. צריכה להיות מטרה, אג'נדה, והאג'נדה הזו ספציפית שייכת לשנות ה-2000. המסר עבר – ניצחנו".
מה הכוונה 'ניצחנו'?
"המסר עבר וזה הפך למציאות. תל אביב הפכה למוקד חיי לילה עולמי, יש נהירה של הרכבים מחו"ל, ורק בשבוע שעבר ניגנתי עם שני הרכבים מחו"ל במסיבת סגירת ליין ה-Spoons בשלוותה והגיעו 3,000 איש, ביום שלישי! האורחים היו בהלם, הם שאלו 'מה זה, לא עובדים פה ברביעי?'".
"המצעד הזה השפיע מאוד גם על החיבור של הפריפריה למרכז כי הוא שם את כל המועדונים בשורה אחת", מסכמת גוטמן. "לא היה הבדל בין הפורום לאומן 17. פתאום אתה רואה 'וואלה, אנחנו כפר קטן, כולנו אחד' ואין הבדל בין התל-אביבים, האילתים או הבאר-שבעים. כולנו באנו להציג את התרבות האלקטרונית שלנו. לחשוב שעכשיו הפורום חוגג 33 שנה. מי חלם על זה בכלל?".