מי שנמצא בתוך חיי הלילה יודע שהכסף הגדול של הקלאבים נמצא בשולחנות המועדונים ובדגש על שולחנות ה-VIP. עמית מזרחי (29) הפך את הטיפול בלקוחות האלו לקריירה ולמרות שהחל את דרכו ברחובות (העיר), הצליח להשתלב בתל-אביב ובימים אלה אף ממשיך לתחזק קריירת יחצנות מרשימה בארה"ב.
"גדלתי ברחובות והייתי ילד מאוד מעורבב בבית ספר", מספר מזרחי בראיון ל-mako. "בגיל 18, עשיתי הפקה ראשונה במקום שנקרא 'פנדורה' בעיר. משם, התקדמתי למועדון בשם 'הינשוף', שם עשיתי ליין של אמנים. אחד האמנים הראשונים שהבאתי לשם היה איתי לוי שבדיוק הוציא את 'כמעט שיר האהבה'".
ברחובות, מזרחי המשיך להפיק מסיבות טראנס, היפ הופ ומיינסטרים, ובאמצעותם פיתח קשר עם לא מעט זמרים שהפכו עם השנים לשמות מוכרים. "הרבה כוכבים מהסצנה של ההיפ הופ והסצנה הים תיכונית היו מגיעים לאירועים לפרגן. הרעיון היה להביא אמנים שנמצאים עוד לפני פריצה", הוא מספר. "הבאתי שמות כמו ויני ויצ'י, איתי לוי, קפה שחור חזק, אליעד ועוד".
איש חיי הלילה, שנחשב מקושר ללא מעט מפורסמים עשה את דרכו למועדונים מוכרים בתל-אביב במאד, מורפיום, שלוותה ועוד. "בגלל הקשרים שלי, רצו שאדאג לשולחנות הכבדים של ה-VIP", הוא מספר. "שחקני כדורגל, כדורסל, זמרים – אני הייתי דואג לזה".
כמו מי למשל?
"לימי שלישי בשלוותה בליין של הטכנו היה מגיע אייל גולן לשולחן של 15 אלף שקל, לדוגמא. היה לי גם שולחן של שחקני הפועל באר שבע, ג'ון הוגו, נייג'ל האסלביינק, טוני וואקאמה וחברים שלהם - זה הגיע ל-40 אלף לשולחן, אבל זה מאוד חריג. שולחנות של שחקני כדורסל או כדורגל ברוב המקרים היו מגיעים ל-8-9 אלף ש"ח".
איך מגיעים לסכומים כאלה?
"זה שולחן של משהו כמו 20 אנשים, השחקנים וחברים שלהם. עם הבחורות שמצטרפות אליהם זה מגיע ל-30 עד 40 איש וכשאתה מזמין הנסי או גרייגוס בקלאב לכמויות כאלה – בקלות אפשר להגיע לסכומים כאלה".
איך קורה שאנשים האלה נקשרים דווקא אליך?
"כדי להתקרב לאנשים האלה צריך להיות מעבר לאיש שלהם במועדון, אלא ממש חבר שלהם. הייתי מגיע למשחקים של שחקנים, יוצא איתם למסעדות ואפילו מזמין אותם לארוחות שבת עם המשפחות שלהם. זה כבר הופך לחברות אישית. במועדון, אתה דואג להם ברמה אישית ולא בא ל'לדפוק אותם'. גם כשכוכבי אתלטיקו מדריד הגיעו לארץ אני דאגתי להם במועדון".
לאט לאט, מצא את עצמו מזרחי יותר ויותר בתל-אביב, שבחיי הלילה שלה מתקשה מאוד לקבל אנשים מבחוץ. "נתקלתי בתגובות קשות בתחילת הדרך, אנשים היו אומרים 'הוא ערס מרחובות, איך מישהו חושב שהוא יכול להשתלב כאן?'. גם הקהל שלי קיבל המון ברקסים. הרבה חברים שלי נתקלו בסלקציה קשה, פתאום הסלקטוריות זה לא מי שאתה מכיר, אלא בחורות מתנשאות שלא משנה כמה תסמס לה – היא לא תכניס אנשים שהיא לא רוצה במועדון".
איך התגברת על זה?
"הדרך שלי להכניס קהל שבתל-אביב יקראו לו 'ערסי' הייתה דרך השולחנות הגדולים. אני כן יכול להגיד שהיו כאלה שלא נכנסו ושלחו לי הודעות מגעילות כמו 'עלה לך האף' ו'שכחת מאיפה באת' ועד איומים כמו 'נתפוס אותך, אנחנו יודעים איפה אתה גר'. עם הזמן גם אני כבר פחות התחברתי לחלק מהקהל הזה, זה כבר לא התאים לי".
יש מי שיגיד שכשאתה אומר דברים כאלה זה מראה ששכחת מאיפה באת.
"לא, פשוט רציתי שבמסיבות שלי יהיה קהל איכותי. עם כל זה אני יכול להגיד שגם בערבים הכי עמוסים אם הייתי רואה מישהו בחוץ שאולי לבוש לא כמו שמקובל בתל אביב אבל זה איזה בחור צעיר ושקט שרק רוצה לרקוד – הייתי נלחם כדי שהם ייכנסו ודואג להם. אף פעם לא שכחתי מאיפה באתי".
בשנת 2017 ובעקבות ההצלחה עם לא מעט קהל אמריקאי בארץ, מצא את עצמו מזרחי מפיק מסיבה בניו-יורק לישראלים ויהודים אמריקאים. "זו הייתה פעם ראשונה שיצאתי מאזור הנוחות שלי והגיעו אלף בליינים", הוא מספר. "משם המשכנו לעשות את הפקה כזו מדי שנה. אחרי שהעונה של השלוותה הסתיימה באוקטובר היינו טסים לארה"ב ומתכננים את המסיבה לדצמבר".
מה ההבדל בין הקהל היהודי האמריקאי לקהל הישראלי?
"הקהל היהודי אמריקאי הרבה יותר עדין מהישראלי, הרבה פחות רעשני. הם יחכו בתור כמו שצריך, יותר קשובים מהקהל הישראלי שהוא אגרסיבי בהרבה".
בשנת 2019 מצא את עצמו בארה"ב בהם הפיק עוד מסיבות אבל כשהתכונן לחזר לארץ – התפרצה מגפת הקורונה בארה"ב. "התחברתי לבעלים של מועדון ה-LIV במיאמי והם קישרו אותי פה ללא מעט מפורסמים. מצאתי את עצמי בהשקות של שמות כמו ליל וויין, סנופ דוג, 50 סנט ועוד".
ב-2019 חיי לילה משותקים בכל העולם, למה נשארת?
"לא ממש ידעתי מה לעשות. החלטתי להגיע ליוסטון ולפתוח עסק של ניקוי מזגנים לעסקים. אני רואה את עצמי ממשיך עם החיים שלי בקרוב בארה"ב. אני גר ביוסטון ומפה מקווה להפיק אירועים גדולים כאן, במיאמי, בניו-יורק ובלוס אנג'לס".
הקשרים של מזרחי בארה"ב הובילו אותו גם למועדוני טכנו בארה"ב וכשהם נפתחו, הוא החליט להרים שם הפקות על טהרת הטכנו הישראלי. "הגיעו לכאן גיא גרבר, ג'וזי ועוד. התגובות לישראלים מאוד טובים. כשג'וזי הגיע היה אירוע מאוד מוצלח של אלפי בליינים – הרוב אמריקאים והם נהנו מאוד".
למה להביא דיג'ייז ישראלים? זה לא יותר יקר?
"מן הסתם הייתי חלק מאירועים שלא היו בהם דיג'ייז ישראלים אבל אני לא שוכח מאיפה באתי. גם עכשיו אני בונה אירוע לקיץ הקרוב כשאני מקווה שבלאק קופי וארטבט יגיעו, אבל לצד זה לשלב אמנים ישראלים כמו אדם טן, מגית קקון וג'ניה טרסול – כאלה שכן מוכרים פה. חשוב לי לנסות מהמקום שלי לשלב אמנים ישראלים בסצנה כאן".
קהל מוגדר כ-VIP בארה"ב וסוגר שולחנות, מה הוא מחפש בעצם?
"הם לא מחפשים הנחות, למשל, כמו הישראלים ופינוקים – אלא שתהיה ישר איתם. אם סגרת עם מישהו מראש שולחן ל-3,000 דולר זה יהיה המחיר ויהי מה. אחריות שלנו היא לנסות לא למכור לו עוד ולדאוג שהוא לא יחרוג מזה, כי אז הוא יגיע הביתה, יבטל את העסקה, יתלונן על המועדון ובחיים לא יחזור. פה זה קודם כל כנות".
בניגוד לישראל, טכנו זה לא הז'אנר האלקטרוני המוביל בארה"ב, הם יותר ב-EDM ודאבסטפ. איך זה מסתדר עם האירועים?
"זה סאונד שחדש להם והישראלים מביאים טכנו יחסית ב-BPM גבוה אז זה לגמרי עובד לטובת הדיג'ייז הישראלים. ג'וזי למשל, גם נראה טוב וזה עזר לו אבל הוא גם ידע לקרוא את הקהל ולהתאים את הסאונד למה שהם מחפשים".