נתחיל מווידוי: קשה לי עם פסטיבלים בישראל. מניסיון העבר תמיד מתגלים בעיות קשות בארגון וכששמים את העלות הגבוה ביחס לתמורה הנמוכה בדרך כלל – כמעט תמיד העדפתי לבדוק פסטיבלים בחו"ל. אבל שנתיים בלי פסטיבלים בחסות הקורונה וביטולים חוזרים ונשנים של אפשרויות בחו"ל גרמו לי לחשב מסלול מחדש ולתת צ'אנס נוסף לסצנת הפסטיבלים המקומית.
בסוף השבוע שעבר התקיים באילת פסטיבל "אמנזיה", מעין אלטרנטיבה לפאנג'ויה שמתאימה לא רק לסטודנטים. הפסטיבל התקיים בימים חמישי עד שבת וכלל מסיבות בריכה במלונות השונים, אירוע מרכזי גדול בחוף הדקל ולסיום מסיבת יאכטה אקסקלוסיבית.
כאמור, אחת הסיבות שבגללן החלטתי לוותר על פסטיבלים בישראל היא הלוגיסטיקה. ברוב המוחלט של המקרים, הארגון לוקה בחסר וכשלוקחים בחשבון את הקורונה ואת נהלי התו הירוק – הייתי בטוח שהמצב יהיה גרוע אפילו יותר, אבל האמת? הופתעתי מאוד לטובה.
אחרי תהליך צ'ק אין יעיל באופן יחסי לכמות האנשים (תוסיפו לזה ענייני תו הירוק), שאר הדברים בפסטיבלים היו מסודרים ויעילים מאוד בכל הפרמטרים – כניסה מהירה, ברים שפועלים ביעילות והתנהלות הגיונית עם התו הירוק, אותו היה צריך להציג פעם אחת בלבד בזמן הצ'ק אין.
מסיבות הבריכה התקיימו במלון Vert (קראון פלאזה לשעבר) בו התארחתי כללו קו מוזיקלי של מיינסטרים וטכנו והיו מצוינות. הדיג'ייז שניגנו באירועי הבריכה השונים עשו עבודה טובה, כשמעל כולם בלט מלודיק שסיפק את הסט המרשים ביותר במסיבת הבריכה (וגם סט מצוין באירוע המרכזי).
ראוי לציין לחיוב גם את מחירי הבר הידידותיים במסיבות הבריכה, שנעו בין 22 שקלים לבקבוק בירה, 27 שקל לדרינק עם אלכוהול בסיסי (דוגמת וודקה אבסולוט עם משקה אנרגיה או ג'ין ביפיטר עם טוניק) ועד ל-45 שקל למשקה פרימיום (דוגמת וודקה רוברטו קוואלי עם משקה אנרגיה או ווויסקי של גלנליווט עם קולה).
מסיבות הבריכות היו רק חימום למסיבת החוף שהתקיימה ביום שישי בחוף הדקל. על פי ההפקה, לאירוע המרכזי שנהנה מתאורה נהדרת, תפאורה מושקעת מאוד ומתחם מרווח יחסית, הגיעו כ-3,000 בליינים שקיבלו תמורה לכספם, הן בפן ההפקתי והן בפן המוזיקלי.
בפן הפחות חיובי, צריך לציין את מחירי הבר הגבוהים במסיבות החוף. 32 שקל לבקבוק בירה, 59 שקל לדרינק עם אלכוהול בסיסי ולא פחות מ-84 שקל לדרינק פרימום הם מחירים גבוהים, גם בסטנדרט תל אביבי. כולי תקווה שנראה פחות הפקות גדולות שדורשות מחירים כאלה.
הליינאפ שכולו היה על טהרת הטכנו (או לפחות מה שנתפס בישראל כטכנו) כלל שמות כמו ג'וזי וסקאזי, שסיפקו שניהם סטים נהדרים שמוכיחים שהם שייכים לטופ של הסצנה בארץ ומלודיק שפתח וסגר את הערב עם סטים ורסטיליים ומרשימים.
את הסט הטוב ביותר של הערב ושל הסופ"ש בכלל, סיפקה נויה אסרף. אחרי הראיון איתה שפורסם כאן ב-mako, לא מעט מפיקים ואנשי לילה טענו שמדובר לא יותר בגימיק ואחרי ששמעתי אותה בפעם הראשונה אני יכול להגיד בביטחון – זה מאוד רחוק מהאמת.
נויה סיפקה סט אדיר, מהטובים ששמעתי השנה בלייב, שהעיף את הקהל וכן, היא גם רקדה על העמדה. לא חסרים דיג'ייז מהטופ העולמי שהפכו גימיקים מסוימים לחלק מההופעה שלהם – מסטיב איוקי, שהפך את העוגה ל"טקס" בהופעות שלו ועד דימיטרי וגאס ולייק מייק, שעשו מהפעלת הקהל קריירה.
במקרה של נויה, יכול להיות שאותן ריקודים אכן מייחדים אותה בנוף, אבל הן לא היו מספיקים אם היא לא הייתה דיג'יי מעולה והיא אכן כזו. אותן תגובות קשות נובעות במקרה הטוב מקנאה, ובמקרה הרע ממיזוגיניה. כך או כך, הסט שלה, בשילוב עם העבודה הטובה של כל האחרים, הפכו את המסיבה הזו לאחת המוצלחות שהייתה בהן בישראל מאז הקורונה, בטח כשלוקחים בחשבון את העובדה שכל הדיג'ייז היו מקומיים.
בשבת, אחרי מסיבת הבריכה האחרונה התקיימה הפלגה אקסקלוסיבית ואינטימית יחסית (בסביבות 200 בליינים), שהייתה סיום ראוי לסוף שבוע נפלא שכולו הפקה ומוזיקה אלקטרונית כחול-לבן.
טל פנחס, הבעלים של פסטיבל אמנזיה מסר בתגובה: "הרגשתי צורך השנה להקפיץ את הפסטיבל 10 דרגות למעלה , לאחר שנה וחצי של אכזבות וביטולים.הקהל דרש את הטוב ביותר ובצדק, החלטתי להביא להם את זה בבמה מטורפת על הים עם תאורה מדהימה, מיצגי וידאו ארט מרהיבים ונבחרת דיג׳ייז המובילה בסצנה האלקטרונית בישראל באירוע שהתקיים מהלילה ועד הזריחה.מחיר העלות למשתתפי הפסטיבל לא עלתה בגלל תוספת ההפקה בחוף.
עלות הפסטיבל בחוף הייתה אדירה ומחירי הבר שיקפו מחיר תואם למחירי הפקות גדולות בכל הארץ.
התפעול היה מטורף, הלוגיסטיקה הייתה כמעט בלתי אפשרית, אבל התוצאה הייתה פשוט מדהימה וחווייתית ברמות שכיוונתי לשם. אני מאוד מקווה ומאמין שאהפוך את זה למסורת".
* הכתב היה אורח של הפסטיבל
