"הכוכב הבא" סיפקה ערב מותח עד סוף הביצוע האחרון. רוני ישראלי היתה מצמררת ממש, אביתר קורקוס היה נעים, חן לוי עוצמתית, יערה בראון מלאת ניואנסים, אליאס מלייב מרגש, אפרת איפרגן יפהפייה, ענבל בקמן מדליקה ואסף הרוש רוקיסטי. מנגד, ליאור פרטוק נתנה הכל וזה לא הספיק, ג'ורג' אבו שקארה איבד את הקסם ברגע האמת
לאהבה אולי אין מדינה, כתב בשיר הזה יהונתן גפן, אבל לאביתר קורקוס היתה את אהבת הקהל, ובזכות. שיר כמו "אין מדינה לאהבה" הוא פינוק לזמר כמו קורקוס, שכוחו בנעימות קולו. צביקה פיק בנה כאן בלדת אהבה, שאפשר לזרום איתה ברוגע עד הסוף, אפשר בקלות לצאת ממנה ל"פתיחה" של הקול ואפשר לשבץ בתוכה סלסולים רבים מבלי שיפריעו לרף ולהנאת המאזין. זו אגב הסיבה שזוהר ארגוב ז"ל בחר לבצע אותו. קורקוס הדגים כאן איך אפשר לסלסל כמעט בכל משפט, מבלי שהשיר יישמע מסולסל מדי. הוא פתח בווליום נמוך יחסית ונתן לקול שלו ללטף את הבלדה. כל משפט אצלו כלל סלסול, הנשק החזק שלו, אבל אלה היו סלסולים עדינים ורכים. צבע הקול שלו זורם טוב באוזן, ובטכניקה הוא לא נופל מזמרים ששרים כבר שנים. הבעיה שלו צצה אחרי שהמסך עלה, הוא פתח את הקול ועלה בטון. כאן כבר נשמעו לפחות שני זיופים, שאומנם צרמו, לא השפיעו על ההצלחה שלו. הביצוע של קורקוס לא היה ענק, אבל הוא היה נכון ויפה, עם חוסר דיוק בסוף. לא מלהיב באמת, אבל כזה שמעודד שירה בציבור (וזו מחמאה). ציון: 8
חן לוי - "רואה לך בעיניים"
חן לוי שוב הפתיעה אותי, ולטובה. ב"חומות חימר" היא שיחקה אותה, אבל היה נדמה ש"רואה לך בעיניים" הוא משחק אחר, שיר רוק נשי מהטובים שנכתבו בעברית, שמי ששרה אותו צריכה להיות עם רוקנ'רול בגרון. לחן לוי אין רוקנ'רול בגרון, חסר לה החספוס, אבל יש לה עוצמה מצוינת וחשוב לא פחות - את היכולת לשיר חזק מבלי לגלוש לצעקות של אובר-פאוור. מאז הביצוע הקודם שלה היא לא השתנתה - צבע הקול יפה, אבל לא ייחודי, הטכניקה טובה, העוצמה קיימת אבל לא מפילה. הבעיה שלה כאן היתה בגזרת הרגש. ב"חומות חימר" היא היתה מחוברת מאוד לשיר, הצבע התאים והרגש נוצר. ב"רואה לך בעיניים" היא שרה טוב, הגרון תפקד נהדר, אבל שלא באשמתה – השירה לא הרגישה מחוברת למילים. היא זמרת טובה, אבל אני מת שהיא תרגש אותי באמת. מדהים שהיא רק בת 16 וחצי. ציון: 8
יערה בראון - "כשאחר"
יערה בראון היא בעלת כישרון, אבל זמרת לא יציבה, במובן היצירתי שלה המילה. זה ניכר בביצוע הראשון שלה בתוכנית ל"עד מתי אלוהיי", שבו לא עברה את מבחן המסך, וניכר עוד הרבה יותר בביצוע לשיר של אייל גולן. השופטים, שיושבים עם אוזניות, שומעים את הניואנסים הקטנים שיש לה בשירה, כשהקול שלה מדגדג את המלודיה המקורית מלמעלה ומלמטה ומגמיש אותה, מסלסל אותה בקטנה. הסלסולים הקטנים האלה נשמעים נפלא כשמאזינים באוזניות – נסו את זה בעצמכם, אבל לקהל שצופה בשידור החי ומצביע – הם נשמעים כמו זיופים. מעבר לאותם ניואנסים קטנים, בראון ברחה כאן לסלסולים גדולים יותר, הדגשות ומתיחות, "יציאות" של השירה, שיש בהן יופי לכשעצמו, אבל התמונה הכוללת הם נשמעים לצופה בבית כמו זיוף גדול יותר. חבל עליה. המלצה שלי: תנסי בעונה הבאה של "אייל גולן קורא לך". יקבלו אותך שם בזרועות פתוחות. ציון: 8.5
אליאס מלייב - "יש בי אהבה"
אליאס מלייב הוא זמר עם קול גדול, שעדיין לא מעז להראות לנו את מלוא היכולות שלו, או שעדיין לא בחר את השיר הנכון כדי לעשות זאת. כשהוא פתח את הביצוע מה שישב לו בראש היתה הגרסה של ארקדי דוכין, וכמוהו הוא שר עם הרבה אוויר וכבר בהתחלה הטביע את המילים בהמון רגש, ולרגעים נדמה כמו ענק עדין שמחזיק בידיו אפרוח קטן ומפחד למחוץ אותו. הביצוע שלו זו הזדמנות נהדרת להבדיל שני מובנים של המילה "מרגש", שדומה שנשחקה עד דק בתוכניות הריאליטי המוזיקליות. יש "מרגש" שהוא בעיני המאזין, לרוב נגזרת של צבע הקול של הזמר או החיבור שלו לשיר והחיבור של המאזין לשיר, לזמר ולביצוע, ויש "מרגש" לפי החוקים הבלתי כתובים של התוכניות האלה. אליאס מלייב עשה הכל כדי להיות "מרגש" לפי אותם חוקים, אבל ריגש דווקא בגלל החיבור שלו לשיר, והיכולת הטכנית שהיא תוצר של כישרון טבעי ועבודה קשה, ופחות בגלל צבע הקול עצמו. ובחזרה לעניין היכולות - ברגעים הזעירים שבהם מלייב פתח את הקול ונתן רבע שאגה, היה אפשר להתרשם מעומק הריאות וחוזק המיתרים. האזנתי לביצוע הזה כמה פעמים ומהאזנה להאזנה אהבתי אותו יותר. אליאס מלייב לא מבריק, אבל נהדר. ציון:9
אפרת איפרגן - "ללכת"
אפרת איפרגן היא אחת הנשים הכי יפות שנראו בטלוויזיה בשנים האחרונות, והיא זמרת עם יכולות גבוהות וקול מצוין. כמו בתוכנית שעברה, גם כאן היא הזכירה לי את מאיה אברהם, בצבע הקול ובעיקר בפרייזינג. כבר אז כתבתי שרמת החיבור שלה לשיר טעונה בדיקה. ב"ללכת" היה קשה לראות עד כמה היא באמת מתחברת, ובגלל זה היא גם לא עברה – כי היא לא הצליחה לשכנע את הקהל שהשיר הזה והרגע הזה הם בשבילה חיים ומוות, אבל הביצוע עצמו היה בסדר גמור ואפשר היה להינות ממנו. נכון, היתה בה מעט יבשושיות, אבל טכנית היא עשתה הכל נכון ויותר מהכל רציתי לחבק אותה. ציון: 8.5
ענבל בקמן - Baby One More Time
אני מודה שהקול של ענבל בקמן וטכניקת השירה שלה גרמו לי להידלק עליה (כזמרת, כזמרת) עוד מהביצוע הראשון ל"סוד". בשיר של בריטני ספירס היא השתמשה בטריק המוכר של לקחת שיר פופ קופצני ולבצע אותו עם גיטרה אקוסטית כבלדה, מה שעברי לידר עשה בניינטיז עם "בארבי גירל". הפעולה הזו בדרך כלל מוציאה את השיר מאזורי ה"גוד טיים אונלי", מבליטה את הטקסט ומעניקה לו משמעויות חדשות. ענבל בקמן הצליחה להפוך את השיר השיר הזה מפתיינות של גיל הנעורים בלבד, לשיר שי בו גם כאב וגם אמת, כאב של בדידות ואמת עצובה על אמונה מתוך ייאוש. כלומר היא הוציאה אותו מהמגרש הפופי בו הוא קיים בגרסת המקור, והעניקה לו משמעויות רוקיסטיות. היא עשתה בית ספר לבריטני ספירס, ועל זה, ועל הצורה שבה היא שרה, מגיע לה ציון כמעט מקסימלי. היה חסר לי איזשהו שפיץ קטן בסוף כדי שזה יהיה באמת מושלם. ציון: 9.5
אסף הרוש - "נוצה ברוח"
אסף הרוש הוא זמר עם קול מחוספס מגניב, שנתן ביצוע קפוץ אבל מעניין. אהבתי את הרוקיסטיות שלו, את העוצמה, את האמת שהוא שידר בכל שורה שהוא שר. הוא הזכיר לי את רון ויינרייך מימיו היפים ב"כוכב נולד". אולי הקהל והשופטים פחות מפרגנים לסוג כזה של זמרים - אבל אני נהניתי ואהבתי. ריטה טוענת שאנסו לה את השיר. אני חושב שהיא טועה. עמוס בן-דוד כמפיק והרוש לקחו את השיר העדין שלה ועשו ממנו רוק חצי-כבד אייטיזי, בביצוע שהזכיר אלבומי מופת ברוק הישראלי, כמו "דרך ארץ" של גידי גוב ו"מציאות נפרדת" של "היהודים". מסוג המקרים שבהם הזמר והמפיק המוזיקלי עושים עבודה טובה מאוד, והקהל לא מתחבר. לא נורא. אני בטוח שעוד נשמע על הרוש. ציון: 9
ליאור פרטוק - "את"
ליאור פרטוק בחרה שיר אהוב, שעל פניו נשמע קל, נעים ומתנגן, אבל הוא שיר קשה. הלחן של עמיר בניון והמקור של ישי לוי הם משוכה גבוהה מדי עבורה בשלב הזה של ההתפתחות שלה כזמרת. לזכותה יאמר שהיא מבחינתה שרה כנראה הכי טוב שהיא יכולה, אבל זה לא הספיק. וכשהיא הרגישה שזה לא מספיק היא ניסתה עוד ועוד, לחצה יותר ויותר, ועדיין לא הגיעה לשם. הקול שלה מוגבל ביכולות שלו, וזה בא לידי ביטוי. הכוח של פרטוק הוא ביכולת הסלסול שלה, אולם בחוכמה רבה היא עשתה כשלא הגזימה כאן בסלסולים. היא זמרת נבונה, נחמדה וחביבה, אבל השיר הזה היה גדול עליה. ציון: 7
רוני ישראלי - "חופשיה"
הנאמבר של רוני ישראלי הוא מסוג הרגעים שעבורם שווה לצפות בתוכנית שלמה. רגע של צמרמורת מתמשכת, שהיא תוצר של זמרת עם קול גדול וחודר, שמשתמשת בו נהדר. רוני ישראלי היא זמרת עם קול שאנשים מעריצים, קול שבשבילו הולכים וקונים כרטיסים להופעות. היא העיפה לכולם את הסכך עם הסופר-ווקאל (המתחרה היחידה של ליאור פרץ), ובצדק - הקול שלה כמו נופל מהשמיים, עוטף אותך ומניף לשחקים. הטכניקה שלה בבתים היתה בסדר גמור (לא מבריקה), וכמו סופר-ווקאליסטים אחרים היא קצת ג'עג'עה שם, קצת הרגישה לא סטוחה, וחיכתה שיגיע מהר הברידג' המדהים שלה, ואחריו הפזמון, שם היא בכלל פוצצה מוחות. סחתיין. ציון: 9.5
ג'ורג' אבו שקארה - "בדד"
על רגעים כאלה כתב דני רובס את השורה "מה נשאר מן הזוהר, מכל השירים, מה נשאר?". כל הקסם המיוחד שג'ורג' פיזר בביצוע שלו ל"Imagine" של לנון המנוח, התרסק על מזבח הקלאסיקה של ארגוב ז"ל. הרגישות, הניואנסים, היופי, התמימות - הכל נעלם. במקום זה קיבלנו זמר ש"מתאבד" על שיר, שיר ששווה ל"התאבד" עליו, אבל עושה בדרך המון שגיאות. "בדד" אמור לרגש אותך כבלדה רוויית ייאוש, והייאוש הזה לא ייב לצאת החוצה בצעקות. כשזוהר זעק אותו, הוא זעק פנימה, ואילו ג'ורג' הטיח אותו החוצה בעוצמה, דלא היטיבה איתו. הוא זמר עם קול טוב ויכולות גבוהות, אבל הבחירה שלו להתחרע היתה טעות. מה גם, שכזמר ערבי-מזרחי, הוא הרבה פחות מרשים מאשר כזמר סול. יש לו עוצמות נסריניות, אבל הוא לא ידע איך לשלוט בהן, וחבל. ציון: 7.5
