עמית בן שבת - "לא קל"
צבע קול כמו שיש לעמית בן שבת מוצאים רק בסרטים ובסיפורים, על הזמרת שפעם היתה סטארית, נפלה לאשפתות ובגיל מבוגר חוזרת לסיבוב ניצחון אחרון. היא חרוכה ומעושנת כאילו השתתפה באלף קומזיצים ובכולם שרה מסביב למדורה. אבל מה שחשוב יותר מהצבע של בן שבת הוא החום שנובע מהקול שלה, חום שמזכיר זמרות כמו לאה שבת, חום שאתה מחפש, חום שאתה מסתמרר ממנו בשערות שעל גב היד.
אל הצבע והחום המיוחדים שלה חיברה בן שבת יכולת טכנית גבוהה, שגם היא סוג של כישרון. לא לומדים את זה בטכני של חיל האוויר בנהריה. תסלח לי ריטה, אבל כשבן שבת שרה בתחילת הבית השני "את פותחת את הראש עם איזה ספר, ומחברת את המילים לדמיונות", זה זרק אותי ל"על הגשר הישן" של רמי קלינשטיין. עד כדי כך יש לה את היכולת לרגש. וכשהשיר הלך והתגבר, בן שבת עלתה וטיפסה איתו, הוסיפה עוצמה ונשארה מדויקת, בדרך לאחד הביצועים הטובים מתחילת העונה, אם לא הטוב שבהם (הכל, כמובן ביחס לכך שמדובר בשלב ראשון של אודישנים). בן שבת הופיעה ראשונה, קל לשכוח, ואחרי התוכנית כולם מדברים על עומר דץ, אבל בשורה התחתונה זה לא קל לשכוח שהיא היתה הכי טובה הערב.
ציון: 9
מילות השיר
עמית יעקב - "תגידי"
"תגידי" של שלמה ארצי הוא שיר מטעה, כיוון שהשורות בבתים ובפזמונים שלו מתחילים כולן עם אותה מילה, ולא תמיד הזמר שמבצע זוכר אם הוא שר כרגע בית או פזמון. בלי קשר, מדובר בבחירת שיר שגויה לגמרי. "תגידי" הוא שיר של גבר נשוי, שכבר עבר פרק או שניים בחייו, לא כל שכן בגיל העמידה, ואין שום קשר בינו לבין נער בן 16 וחצי שעוד לא קרע זוג נעליים במירוץ של החיים. איזה רגש יכול עמית יעקב הצעיר להוציא מתוך טקסט כזה ואיזה רגש הוא יכול להביא אליו מתוך עצמו? הוא לא יכול.
הביצוע של יעקב היה בהתאם - צעיר מדי, בוסרי מדי, לא מתאים לשיר ולא לגודל המעמד. אתה לא יכול לעלות על במה מול כל עם ישראל ולשיר של שלמה ארצי כאילו אתה שר אותו עכשיו לחבר'ה שלך בבית ספר עם פריטה עייפה על הגיטרה ושירה שלא מתקדמת לשום מקום. ווקאלית, עמית לא לקח את השיר הזה בשתי ידיים וטיפס איתו לנקודה מסוימת. הוא נשאר איתו במישור, כמעט שטוח, לא נוגע, לא צולל לעומקים. אוקיי, אז יש לו צבע קול נחמד, אבל הוא לא עושה איתו כמעט שום דבר, חוץ מלהתכנס עוד לתוך עצמו. זוהר ארגוב? עצם ההשוואה היא בדיחה עצובה.
ציון: 6
מילות השיר
"2 פור 6" - "Earth Song"
הנה משהו איכותי שלא תמיד יכול לעבור את מבחן המסך בפריים טיים. "2 פור 6" הם הרכב קולי מוכשר עם יכולות יפות, עם שילוב של ביט בוקס שממקם אותם בגזרה המודרנית של ה"ווקה פיפל" יותר מאשר באיזורים המסורתיים של הרכבים כמו "קולן". העיבוד שלהם לשיר של מייקל ג'קסון היה מבריק, וגם הביצוע היה יפה, אבל בשביל לעבור בתוכנית כמו "הכוכב הבא" היה חסר להם רגע שיא שישכנע מעבר לכל ספק שהם את המוני בית ישראל שהם יכולים לנפק בידור בגובה העיניים, מחוץ לקטע הג'אזי-אליטיסטי.
הכניסה שלהם לפזמון היתה אמורה ליצור את האפקט הזה, אבל כנראה שהיא לא היתה מספיק מהממת (במובן של שוקינג). ווקאלית שלושת הסולנים ששרו בשיר הזה היו טובים מאוד, אבל (לצערי הרב) עדיין זה לא הרים את המסך - היה חסר להם איזה גימיק שיצוץ מתוך הגימיק הגדול שהוא הם עצמם. אולי עם בחירת שיר אחרת זה היה עובד יותר טוב - למשל לקחת להיט גדול של אייל גולן, כמו "כשאת איתו", לפרק ולהרכיב אותו מחדש. "2 פור 6" הרשימו בזכות מי שהם, ושילמו כאן את המחיר בזכות מי שהם.
ציון: 8.5
מילות השיר
עומר דץ - "אור גדול"
עומר דץ הוא החומר ממנו עשויות תוכניות כמו "הכוכב הבא". בחור מוכשר, שנולד למשפחה הנכונה, ומתאים לטלוויזיה. אפשר היה לראות איך העיניים שלו מחפשות את המצלמות. אחד כזה שאם יוציא שיר מקורי בלי להיחשף קודם על המסך, עלול להיתקל בקשיים ולא לקבל את הקרדיט, דווקא בגלל הייחוס המשפחתי. כאן יש לו את ההזדמנות לעמוד באופן מרשים על הבמה, ולתת ביצוע שמנסה לקחת את ההמנון של אמיר דדון מכיוון אחר.
"אור גדול" הוא מזן שירי המלכודת. אם אתה שר אותו כמו המקור יגידו שלא חידשת. אם תיקח אותו אליך - עוד יגידו ששינית יותר מדי. דץ בחר בשביל הביניים. הוא השאיר את ההמנון, אבל לקח את הניגון לכיוון אחר. מבחינה קולית הוא עשה עבודה טובה, אבל גם בכיוון המלודי אליו לקח את השיר היו לו אי דיוקים, שלא לומר זיופים, שנבעו, כך זה נדמה, אך ורק מהתרגשות. בצפייה שנייה שומעים בבירור שברגע שהמסך עולה הוא משתחרר ובבת אחת קופץ מדרגה למעלה מבחינת הביצוע. בניגוד ל"אני גיטרה" באודישן הראשון, שם הוא שאג בשיר שמצריך עדינות, כאן היתה לו הזדמנות לפתוח מבער חזק עד הסיום. הוא אכן זמר, כמו שאבחן אייל גולן, אבל מעבר לביצוע המנוני, דץ הצעיר אמור להיות גם מוכשר כמוזיקאי, ולכן התחושה היא שזה לא הביצוע הכי טוב שנשמע ממנו בעונה הזו.
ציון: 8
מילות השיר
טל רוזנברג - "Angels"
לטל רוזנברג יש נמוכים יפים ויכולת לעלות מהם עד לנקודה מסוימת, שאפילו יכולה לגעת ברגש, אבל כל זה היה נכון בבית הראשון, וזה רחוק מלהספיק. כי מה שקובע באודישנים מהסוג הזה הוא הפזמון שכולם מכירים, ובבלדה כמו זו, הביצוע הקולי שלו, נטו, אמור לגרום לרטט. וזה לא קרה.
בפזמון הראשון, ובעיקר בשני, הדגימה טל רוזנברג איפה עובר הקו בין זמרת חובבת ששרה נחמד בערב קריוקי, לבין זמרת אמיתית שהקול שלה גורם לך להרגיש משהו, שנוגעת במאזין עם צבע, הבעה, מטען, עוצמה ותחושה. את כל אלה אין לה. רוזנברג לא מעבירה בשירה שלה שום רגש שאפשר להיאחז בו. היא הוכיחה כאן שוב שלשיר נכון עם קול יפה עוד לא הופך בן אדם לזמר, בטח לא זמר שיכול לעמוד לבד על הבמה ולהגיע למיליון איש שצופים בו.
ציון: 7
מילות השיר
אלון גלזינגר - "קרן שמש מאוחרת"
אלון גלזינגר הוא לא זמר. גלזינגר הוא פסנתרן ומוזיקאי (כותב, מלחין, מעבד) שגם שר, כלומר יוצר-מבצע. ההבדל הוא גדול. זמר זה מקצוע בפני עצמו. זמר הוא מי שלוקח שיר ומבצע אותו נטו, כך שלא צריך מסביב עוד משהו שכביכול "יפריע". שניים כאלה, למשל, יושבים בשולחן השופטים. מצד שני, יש המון יוצרים-מבצעים מעולים, גם פסנתרנים. אם לגליזנגר היו את היכולות הקוליות הנדרשות הוא היה לוקח שיר של שלמה גרוניך (למשל הלהיט הנוכחי שלו "בנאליה לפני השקיעה") או מתי כספי ומבצע אותו. תחת זאת הוא לקח בלדת אהבה של שלום חנוך מלפני 28 שנה, וניסה להסתתר מאחורי עיבוד פסנתר חדש, ואיכשהו לצלוח את הקטע הווקאלי.
אני מאוד אוהב את "קרן שמש מאוחרת" (ובכלל את האלבום "מחכים למשיח"), אהבתי גם את העיבוד, אבל הביצוע של גלזינגר כזמר מבצע לא היה מספיק טוב. הוא לא ריגש, לא עניין, לא ריתק, לא סקרן. הוא ישב ליד הפסנתר, ניגן ושר. לזכותו יאמר שהוא כן ניסה לטעון את השירה שלו ברגש, אבל התחושה היתה שזה לא אמיתי, שהוא לא ממש מחובר לשיר. אני תוהה אם הוא דמיין בחורה שהוא אוהב (או אהב) כשהוא שר אותו. ממש לא בטוח. התוצאה היא סוג של נונשלנטיות גברית, שיכולה לעבוד, אם אתה אריק ברמן או שלומי שבן. גלזינגר הוא לא זה ולא זה.
ציון: 7.5
מילות השיר
ספיר דניאל - "מינהאר לי משיטי" ("יא מאמא")
גם לספיר דניאל היתה בעיה בגזרת הרגש. "מינהאר לי משיטי" הוא שיר שאמור להפוך אותך לשלולית. ככה הוא נכתב, ככה הוא הוקלט במקור, זה האפקט שלו על מי שהאזין לו מהיום שיצא לאוויר העולם ועד היום. המבחן של ספיר דניאל היה אפוא מבחן פשוט, אבל אכזרי. מבחן הדמעות. אם הביצוע שלה גורם לך להזיל דמעות (לפחות אחת), היא עוברת. ואם לא - תמיד אפשר להיזכר בביצוע ההוא של חגית יאסו, או לחתוך ורידים עם המקור של בוסקילה ורייכל.
כפי שאבחנה ריטה, ספיר דניאל באמת שרה כמו הזקנות המקוננות בסוכת אבלים (ומדובר במחמאה גדולה), אבל הביצוע שלה נשאר כמעט מישורי, "flat". זה בסדר אם לו לפחות צבע הקול שלה היה חודר לעצמות, אבל גם זה לא קרה. תחת זאת היא התאמצה ואז התאמצה עוד יותר חזק כדי לגדוש את השירה שלה באובר-רגש. אבל קול מרגש זה לא מנוע של רכב שמוסיפים לו מגדש טורבו ומגיעים לביצועים טובים יותר. או שיש לך את זה טבעי, או שלא. במקרה של ספיר היא ריגשה הרבה יותר באודישן הראשוני מאשר במבחן המסך שלה, שלא התרומם (תרתי משמע).
ציון: 7
מילות השיר