_g.jpg "דן אורבך, הבלאק קיז (צילום: Janette Pellegrini, GettyImages IL)")
הבלאק קיז. "Turn Blue". אחרי כמה שבועות שהוא מסתובב אצלי הגיע זמן הטיעונים וגזר הדין. אין ספק שהאלבום הזה נכתב תחת צילו הכבד של קודמו המסחרר "El Camino", שזכה להצלחה מסחרית היסטרית. בתגובה, דן אורבך ופטריק קרני מנסים ריקוד עדין בין שירים פופיים ופזמונים סוחפים ליצירות קצת יותר מורכבות. הייתי קורא לזה טנגו אם הייתי יודע לרקוד = צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה, אחד הצידה.
ההפקה המוזיקלית של דיינג'ר מאוס גם היא על הגבול - לעתים מצוחצחת ולעתים עם לכלוך סינתטי, אבל תמיד אסתטי. אין לי שום מילה רעה לומר על "Turn Blue". הוא יחליק בגרון, ילטף את האוזן וישחרר אנדורפינים בלי להתאמץ. אבל קצת כמו האחרון של "הארקטיק מאנקיז" - אין בו שום רגעי שיא. אם "El Camino" היה מלא בשירים מנצחים, החדש יושב על קו ישר, יש בו יותר נשמה, אבל היא הולכת לשומקום. בלטו לטובה: שיר הנושא של האלבום, "Waiting On Words" הרגוע, "Gotta Get Away" שכאילו נגזר מאלבום אחר וכמובן השיר הפותח שמאתגר עם כמעט 7 דקות אווריריות כמו פינק פלויד. מעבר לזה, שורה של פילרים מאכזבים. תחזרו אחורה, היה יותר כיף.
Tom Petty & The Heartbreakers – American Dream Plan B
מסימני ההזדקנות. כשאתה מתבגר, נראה שרוק קלאסי מתקבל אצלך בהערכה יתרה ובכבוד וכמעט תמיד הוא גם פוגע בול (עניין של טעם אישי, כמובן). זה נכון עוד יותר כשאתה קורא באופן יומיומי איזה עשרה מגזינים ובלוגים שמעלים מוזיקה חדשה 24 שעות ביממה. ההקדמה הזו באה להסביר את החיבה שלי לסינגל החדש של טום פטי והלבבות השבורים, דווקא כמי שלא בקיא במיוחד בדיסקוגרפיה של אלה.
יש בו כל מה שנדרש מאולדסקול רוק'נרול - גיטרות מחוספסות עד נעימות, פזמון סוחף, מעברון אקוסטי, סולו בלוזי וטקסט אינדיבידואליסטי, סטייל "יש לי את הבחורה שלי ואני עושה מה שבא לי בעולם". האלבום החדש של טום פטי ולהקתו צפוי לצאת בסוף יולי.
Tweedy – I'll Sing It
קודם כל להירגע. "ווילקו" עדיין בעניינים, או לפחות הם לא הודיעו אחרת. אבל מי שמוביל את הלהקה הזו ב-20 שנות פעילותה, ג'ף טווידי, מחליט לראשונה לעשות את זה סולו.
בשלב די מוקדם של העבודה על החומרים האישיים שלו, הצטרף אליו בנו בן ה-18 ספסנר, שהוא גם מתופף. טווידי האבא קורא לזה אלבום סולו, שמבוצע על ידי דואו. התוצאה היא שיר שמתגלגל עם כמה ברייקים מפתיעים, בין חשמלי לאקוסטי, בין המנוני לפסיכדלי, עם טווידי שמבקש להתקרב ולשיר לנו, לכם. מקסים.
Blonde Redhead – No More Honey
"בלונד רדהד" הם אחד ההרכבים האהובים בארץ, בין השאר בזכות שני ביקורים מוצלחים למדי כאן בשנים האחרונות. במקרה האישי, מפגש מקרי (או שלא) ב-2007 בבר תל אביבי עם השלישייה האלגנטית והצנועה קנה את האמון שלי מולם לתקופת נצח.
ארבע שנים אחרי הריליס האחרון, הם חוזרים עם שיר ראשון מאלבום חדש, מלא במיסתורין ויופי, טריפ הופי וממכר. לא יכול לחכות כבר.
Spoon - Rent I Pay
נתחיל מהסוף. השיר החדש של Spoon נגמר מהר מדי. איכשהו אחרי שלוש דקות עם קצב בס-תופים די אחיד, פוף! זה נגמר והלשון נשארת בחוץ.
נמשיך עם מי שהפיק את הקטע, והאת האלבום המתקרב בכלל, דייב פרידמן האגדי (MGMT, טיים אימפאלה, פליימינג ליפס), האיש שיודע להקליט סאונד תופים מושלם. זה מספיק לי.
Dave Sitek – God Damn Beauty
לשמוע את דייב סיטק שר זו לא חוויה סדירה. בכלל, סיטק הוא לא הבנאדם שעומד בפרונט. בדרך כלל הוא תופס את עמדת הגיטרה כחבר "TV On The Radio" או את עמדת המפיק המוזיקלי המאוד מאוד מוכשר. גם כשעשה את זה לבד הסתתר מאחורי השם "Maximum Balloon" עם אורחים ששרו את שיריו.
עכשיו זה סולו, בלי שום הבטחה או התחייבות לעתיד, עם פסיכדליה רכה ומבוישת וחצוצרות שהופכות את הכל לאיזה מין פסקול של מערבון ספגטי.
*אסף הראל מגיש בימי שלישי ב-22:00 את התוכנית "מהניילונים" ב-88FM.