יש אנשים שפשוט נולדו עם טרגדיה בדם שלהם. את המשפט הזה אומרת חברתו של דוני דארקו בסרט הפולחן ההוא מהעשור שעבר. "דוני דארקו" עונה להגדרה הזו כי פנה לקהל מצומצם שאהב אותו למרות שלא באמת הבין אותו לחלוטין. כל השאר סתם לא באמת הבינו אותו. אפשר לומר את אותו הדבר על גבריאל בלחסן, האיש שכנראה באמת נולד עם טרגדיה בדם שלו. בלחסן הוא לא איוב המודרני. קטסטרופות לא נפלו על ראשו ממעל, אלא התפוצצו מבפנים. ואם כמה שנורא להודות בכך, העובדה שהיה לו כל כך רע, עשתה לי אישית רק טוב.
>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"
לפני כעשור להקת אלג'יר הוציאה את "מנועים קדימה". המבקרים התחרו במי ינפק את הסופרלטיבים המפוצצים ביותר, רוב הקהל נשאר אדיש ואני חזרתי עם האלבום ביד, עדין עטוף בניילון, בסופ"ש הראשון אחרי שנדב נהרג לצד כלבו, דיאבלו, בעזה. זו הייתה נסיעה ארוכה. שש שעות שלקחו אותי מגבול לבנון ועד לבית של ההורים בבאר-שבע. אני זוכר שבהיתי בעטיפה דקות ארוכות לפני שבכלל הכנסתי את הדיסק לנגן.
תלמי אליהו, המקום שבו האלבום ההוא נכתב, נמצא בסך הכל קילומטרים בודדים מהיכן שנדב נהרג, כמה קילומטרים בודדים מהיכן שההורים שלו גרו, כמה קילומטרים בודדים שמאפיינים את המדינה המשוגעת הזו שנעה ממאניה לדיפרסייה בקיצוניות. אני זוכר את ההרגשה של כמה מחורבן העולם הזה לעתים בעיקר בגלל שהיא עמדה כקונטרה לכמה שאהבתי את מה ששמעתי. צריך כנראה יוצרים דו-קוטביים כדי ליצור מוזיקה גדולה באמת במדינה משוגעת כל כך.
למזלה של "אלג'יר" היו לה שניים כאלה: אביב גדג' וגבריאל בלחסן. שניהם גדלו בתלמי אליהו ושניהם בילו יותר מדי זמן באברבנאל. הזמן שלהם הוליד את אחד מהאלבומים הגדולים שנכתבו בעיני בשפה העברית, פנינה אמתית שאיכשהו חמקה מהציבור הרחב. כמו חסיד נלהב של כת סודית דחפתי את השירים של אלג'יר לכל אלבום אוסף שהכנתי לחברים, לחברות ולכל מי שהסכים לשמוע.
אלבום גדול נמדד בכמות הפעמים שאפשר לשמוע אותו ועדין למצוא קטעים קטנים שלא שמת לב לקיומם לפני כן. אצלי זה היה שיר שלם שאיכשהו פסחתי עליו. "2 או 11?", שאל אותי הבחור שישב לידי במאפיה הגרמנית בצפון הודו שנתיים לאחר מכן. "2, דם על הים זה הדבר", עניתי לו. הוא קרא לי ילד, אמר שפספסתי את ההברקה הגדולה של האלבום ושלח אותי לדרכי. הייתי צריך שיחת טלפון מישראל, שתבשר לי שכבר לא אספיק לראות שוב את סבתי או כלבי כדי לגלות באמת את 11 וגבריאל בלחסן. זו הייתה אחת מהפעמים היחידות שפרצתי בבכי תמרורים בחיי. לא יודע למה, אבל באותו הרגע חשבתי שהדבר ההגיוני לעשות הוא להחליף לבגדי הליכה דקים, לשים את האזניות, לתקוע את אלג'יר בריפיט ולהתחיל לרוץ במעלה הטריון, ההר הפסטורלי שלמרגלותיו שוכנת דארמסאללה.
ארבע שעות לוקח בממוצע לרוב האנשים לטפסו, אך באותו אחר צהריים הספיקה לי כשעה וחצי. שעה וחצי שבמהלכה שמעתי את 11, את "בתוך הצינורות", כתריסר פעמים. כל האזנה נפתחה עם הקול של גבריאל שמבטיח שהוא "מעשן רק כשאני צריך. אף פעם לא יותר ממה שאני צריך" והסתיימה בשורה שבה הוא מודה שהוא "שותה את הגשם המלוח. מסומם מהים או שיכור מהרוח". כשסיימתי את הריצה המתישה, בטמפרטורה מקפיאה ועם חולצה דקה ורטובה הבנתי שאין באמת תחרות. 11, בטח ש-11.
בצד השני של העולם בלחסן לא עמד בעומס. מחלת הנפש שלו תקפה שוב. הדיפרסיה הרימה את ראשה המכוער ושלפה אותו משיא הצלחתה של הלהקה הישר לחדרים הסגורים של אברבנאל. בשלב ההוא, גבריאל כבר ידע לזהות את הסימנים. בעזרתו של אחיו היה מאשפז עצמו ברגע שחשד שמשהו בראשו לא נורמלי.
השאלה היא מה זה נורמלי? אם היה עליכם לכמת את מצב הרוח שלכם בין 0 ל-10, אז כנראה שרובכם הייתה מודים שאתם מטיילים על הספקטרום של 4 עד 6. חלק אולי ירחיקו ויאמרו שבימים טובים הם ירקדו ב-7 ויתיישבו לנוח באזור ה-3. האם זה נורמלי? אולי זה נורמלי רק במובן הסטטיסטי, בה נתונים מתפלגים בצורה "נורמלית" כשהרוב יושב במרכז.
אבל נורמלי לא ינפק הברקות. נורמלי לא יוציא מקרבו במובן הכי מילולי ונוראי של המילה אלבומים מושלמים כמו "בשדות", "רכבות" ו-"עתיד". באלבום הזה, בעל השם האופטימי מטבעו שמצביע על אופק כלשהו, בלחסן, איש של 0 עד 10 בשש שניות, פשוט נוזל דרך מסננת של מציאות מחוררת ואוסף את עצמו על מאות דפי נייר מקומטים שהופכים לשירים שהיו גורמים גם לענקים כמאיר אריאל ואחרים לומר ברוך הבא. ואולי זה מה שמאיר אמר לו ב-20 באוגוסט של השנה שעברה, כשגבריאל עזב אותנו.
מספרים על מאיר אריאל שהופיע פעם בצפון המדינה. הוא עלה לבמה, הצמיד את שפתיו למיקרופון ואמר ללהקתו: "אנחנו צריכים לתת כאן הופעה מעולה. זו מטולה, האנשים כאן גבוליים, בדיוק כמונו". כמוהם, וכמו גבריאל. לפעמים יש הרגשה שזו מעין כת של אנשי טיילר דרדן, רק בגרסה העוד יותר דפוקה שלו. קומץ של אנשים שנשבעים שזה-זה היוצר הטוב ביותר שאי פעם נולד בארץ. אפילו בעולם מבחינתם. ברי עושה מוזיקה טובה יותר. למאיר הייתה עברית נפלאה ואלגוריות עמוקות כבור הגיהנום אליו בלחסן צלל כדי להביא את מילותיו, נועם רותם מספר סיפורים בחסד, נערות ריינס קורעים את הצורה למערכות יחסים, אריק איינשטיין תפס בפינצטה את הישראליות, שטרית ודוכין עשו נפלאות והקספרים הרימו מהומות מדהימות, אבל אף אחד מהם לא היה גבריאל.
המחלה שלו שהניעה אותו לכתוב את שיריו היא גם זו שמנעה ממנו לבצע אותם מול קהל חי בשנים האחרונות לחייו. הטקסט הזה נכתב במקור עבור ערב הוקרה שאנשים טובים ערכו לכבודו. באותו היום עמדתי לצד רבים שחייכו אחד לשני וחשבו לעצמם שטיילר ההוא צדק: אנחנו לא פתיתי שלג מיוחדים, יש עוד כמונו, שאוהבים את המוזיקה של אחד מהיחידים שאשכרה אין כמוהם. חלק מאיתנו גם משוכנעים שהם באמת מבינים את המילים שבלחסן שר וכתב. בשם אלה כל שנשאר לי לכתוב הוא: תודה לך גבריאל, הרוקר של חיי.