_i.jpg "אביב גדג' - רוקר חיי (צילום: רונן ללנה)")
אם יבקשו ממני לתמצת את אביב גדג' במילה אחת - אבחר במילה "תקווה". כן, דווקא במילה הזאת, שכלל לא נשמעת אסוציאטיבית ליצירה שלו, שפעמים רבות נראית כמייצגת דווקא עם ההיפך מתקווה - את הייאוש. אביב גדג' בעיני מתקשר לתקווה, ומשתי סיבות.
>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"
הסיבה הראשונה היא שגם כאשר גדג' כותב ושר על הרע - הוא בדרך כלל עושה זאת מתוך הסתכלות קדימה, לעתיד, בשאיפה ובניסיון שיהיה טוב. עוד בימים שהיה סולנה של להקת "אלג'יר", וזימר שירי דיכאון על מוות מתקרב, הוא גם ידע לאזן ולצבוע את השמיים השחורים בזרמים תת-קרקעיים של יופי. בכך נבדל משותפו ללהקה, גבריאל בלחסן המנוח, שהסתכל על המציאות במבט קודר ופסימי יותר, חנוך לויני שכזה, ומכאן גם מבט נטול תקווה אמיתית, שלרוב גורם להרים ידיים מראש. גדג', לעומת זאת, יודע להתדפק על השער הנעול עם אלף חלומותיו. גם אם 999 מהם לא יתגשמו - האחד שכן יתגשם שווה מבחינתו את המאמץ. כן, גם כשרע הוא מסוגל לראות את הטוב שבאופק, ולנסות להשיג אותו. אפילו אם הוא סקפטי לגבי התוצאות. "יום אחד אני אהיה מאושר", הוא ייחל באחד משירי הלהקה, "ולו רק פעם אחת" - איזנה אותו מיד הפסימיות.
גם בקריירת הסולו שלו ממשיך גדג' לחלום ולייחל, ולהיאבק עם קושי ההגשמה. המאבק התמידי בין השאיפה לכישלונה לא מפסיק אצלו לרגע. "חלומות בכיסים מתעייפים מהחושך. אין בהם צורך בעיר בלי זיכרון" הוא שר באלבום הסולו הראשון שלו, ואילו באלבום השני הוא מכריז שכל אבן שפגעה בו תסייע לו לבנות עמה גשר.
אלבומי הסולו של גדג' אף איפשרו לו להרחיב את מנעד הנושאים בהם הוא מתעסק, ולחקור אותם ביצירתיות ופיוטיות, שסייעו לו לבנות משהו שאמנים רבים שואפים לו - סגנון אישי מיוחד ומובחן. העושר של אמצעי ההבעה שלו והעולמות השונים והרחבים מהם הוא מושה את דימויו הופכים אותו לאחד הכותבים המעניינים ביותר במוסיקה המקומית כיום, אם לא ה-. יכולות ההלחנה, ההפקה, הנגינה והביצוע שלו הופכות אותו לרוקר המשמעותי ביותר שעומד כיום על הבמות.
וזה מביא אותי לסיבה השנייה שבעיניי אביב גדג' משמע תקווה. הוא התקווה של הרוק הישראלי. כן, ממש כך. יאמר מיד - הוא נמצא שם גם בגלל מעמד ה"נהנה מן ההפקר". פשוט אין מתמודדים חדשים אחרים שראויים להתחרות על התואר. שנים רבות לא קם כאן אף רוקר סוחף, מישהו שיכול להיות עוד נקודה משמעותית באמת ברצף עליו נמצאים אמנים כשלום חנוך וברי סחרוף. מתחילת שנות האלפיים ועד הלום קמו בסצינת הרוק אין ספור להקות, הרכבים וזמרים - אך רובם ככולם נשארו בשוליים, במה שמכונה "אינדי" (גם כאשר סגנון המוזיקה עצמו הוא מיינסטרים לכל דבר).
אף אחד מכל אלה לא הצליח להצמיח פרונט-מן עם אסתטיקת רוק מוצלחת במיוחד, מהות טקסטואלית אמיתית, תחכום מילולי ומוזיקלי, כריזמה ופופולריות. השילוב הנדיר, נדיר מדי, של כל אלו ביחד מאפשר לאמן לעמוד על במה ולהגיד משהו משמעותי, בד בבד לכך שהקהל מתחת לבמה צורח את שמו בהתלהבות. וזה לא קורה הרבה.
הוואקום הגדול הזה מאפשר לברי סחרוף להמשיך לקבל את צעקות ה"תעשה לי ילד" גם כיום, כאשר הוא מתקרב לגיל 57. פשוט אין מי שיירש אותו במשבצת הזאת. גם גדג', להערכתי, לא יכול לרשת במלואה את הבלטה עליה עומד סחרוף כבר שנים, אבל מתוך אלו שמסתובבים על הרצפה הזאת - הוא הכי קרוב שיש.
החומרים שלו סוערים וקשים מדי בשביל להפוך ללהיטי רדיו גדולים שיסייעו לו למכור אלבום פלטינה, הטקסטים שלו בוטים מדי בשביל שיזמינו אותו להופיע בתוכניות פריים-טיים בטלוויזיה, ואת הבארבי הוא ממלא יפה - אבל לא מפוצץ אותו ברמת ה"סולד אאוט". יתרה מכך - בכל המסלול האמנותי של גדג' אין ולו רמז שהוא עומד להתרכך ולהפוך ליותר "יוזר פרינדלי". הוא אף מקפיד לברוח מכל מה שמריח לו מעודף מסחריות, גם כאשר לא מדובר באמת במכירת אינטגריטי אומנותי.
כל הסיבות הללו הופכות למרשימה במיוחד את העובדה שלגדג' יש גרעין קהל רחב מספיק בשביל לאפשר לו לקיים לפחות חלק מהטקסיות של הרוקר שפותח את הפה שלו מול קהל משולהב. היא גם מאפשרת לנו להיות קצת אופטימיים, לפחות קצת, לגבי הסיכוי של התרבות המקומית שלנו להצמיח עוד יוצר רוק משמעותי; לקוות שהקרקע כאן עוד לא רעילה עד כדי כך שכבר אינה יכולה להצמיח מתוכה יצירה אמיתית. שלא נגזר עלינו להסתפק רק בסלבס-אינסטנט ובריאליטי. "אלוהים אדירים, כמה רעש עושה הכלום" שר גדג' באחד משיריו. בכל שיר חדש, בכל אלבום חדש ובכל הופעה שלו - אביב גדג' נותן תקווה שיום אחד גם המשמעותי יעשה כאן רעש.