זה יכול לקרות רק בישראל, או ליתר דיוק – רק בתל אביב. אתה תיכנס לבית קפה כלשהו באבן גבירול ותראה אותו יושב שם, מכופף אך זקוף, חמוש בכוס קפה שחור בידו וכובע לא-אופנתי-אך-שיקי לראשו. הנה הוא, הבנאדם הגדול הזה יושב מולך אבל בעצם עומד בלי לקום, יצחק "צ'רצ'יל" קלפטר האגדי. הוא יושב ואתה עומד אבל זה נראה לך הפוך, בפנימיות שלו הוא עומד, גבוה, נישא מעם, הרוקר הישראלי האולטימטיבי.

>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"

ואתה מולו מנסה להזדקף, אבל הופך לילד, נסוג צעד וחצי אחורה, בדילוג מהוסס, רועד, קצר. ולפתע אתה, הקטן, חסר המשמעות, עומד מולו (למרות שהוא בעצם יושב, כי אם הוא היה נעמד אתה היית ממהר להתיישב) ומצטמרר מנוכחותו. והוא, איש מבוגר למראה, בלי גינונים של כוכב, הופך לרגע אחד לכל עולמך כשהוא אומר: "תעשה טובה תעביר את הסוכר". נגעתי בקדושה.

"אני מרשה לעצמי, עם קצת דמיון חופשי, את שנינו ביחד"

וזה סיפור אמיתי ומוזר, בעיקר כי מעולם לא איבדתי שליטה מול גיבור תרבות. פגשתי כוכבים גדולים ממנו. דיברתי עם פול מקרטני, ראיינתי את פול סיימון, עזרתי לפורטיסחרוף לעשות באלאנס - אבל איכשהו רק צ'רצ'יל גרם לי להרגיש כמו ילד קטן שמסתכל למעלה על מישהו נערץ, אפילו שהוא ישב ואני עמדתי.

"אין לו כסף ואין לו זהב, וגם אין לו גב רחב, והוא מחזיק מעמד, כן, הוא מחזיק מעמד"

יצחק קלפטר הוא לא הזמר הכי גדול בתולדות ישראל, הוא לא כותב השירים הכי טוב, המלחין הכי פורה או חתיך הורס שהשנים הוסיפו לו קצת שיערות לבנות וסקס אפיל – אבל הוא בנזונה של גיטריסט, והוא  לא רק הרוקר הכי גדול של זמנו, הוא האבטיפוס של כל הרוק הישראלי.

זה סיפור על כולנו ועל אף אחד. זה סיפור על גיבור תל אביבי שנולד בכלל בחיפה והפך לנער הכי קול ברחוב הירקון, ואחר כך לאקס-מן הכי לוהט ברחוב המסגר בואכה מועדוני הרוק של רמלה. זה סיפור על וירטואוז גיטרה שבגיל שרוב הילדים עושים בגרויות כבר קראו על שמו את להקת הרוק הראשונה בישראל (את "הצ'רצ'ילים" הוא עזב כדי להתגייס לצה"ל). זו אגדה, שאם תרצו הייתה באמת, על מישהו שיכול להעביר סיפורים שלמים בלי לפתוח את הפה, רק עם מפרט וגיטרה.

"וזהו סיפור על איש נחמד שהוא בעצם שניים, לראשון קראנו "אחד" לשני 'בינתיים', אחד אמר 'לחיות עכשיו, לחיות את ההווה', בינתיים החליט למות בסתיו ככה הוא רוצה"

רוקר אמיתי, כך חינכו אותנו, אמור למסור את נפשו לבורא בגיל 27. צ'רצ'יל פספס את השיעור הזה בבית הספר הגדול לרוקרים ע"ש לס פול. עובדה, רק כשהיה בן 30 התיישב יצחק להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, "יצחק". זה היה כבר אחרי שעבר תחנות מוזיקליות בחיים שרוב המוזיקאים יכולים רק לחלום עליהם: הקמת "הצ'רצ'ילים", להקת "אחרית הימים" והצטרפות לכוורת כמבוגר האחראי, כזה שכבר הספיק להצליח ולהיכשל – ורק העובדה שאין לו אגו גורמת לכם לפספס את העובדה שהוא היה שותף ליצירת כמה מהשירים היפים של הלהקה האגדית, כמו "יו יה", "היא כל כך יפה" ו"ככה היא באמצע".


ובכלל, כמה שירים גדולים הוא כתב. כמה שירים גדולים הוא הלחין לאחרים. "אם אתה בסביבה (העיירה שלי)" של אריק סיני, "אני אוהב" מהכבש השישה עשר, "בואי נישאר" של גידי גוב, "בלדה לנאיבית" של יעל לוי, "יושב על הגדר" ו"שביר" של אריק איינשטיין, "מה שאת אוהבת" ו"רק אתמול" של גלי עטרי, "שיר אהבה בדואי" של דיוויד ברוזה, וכמובן "תמונה" שאתם מכירים כשיר ה"דבה דבה דבה דבה" מאמצע היום בגלי צה"ל. ועזבו לחן, תתרכזו רק בגיטרה, יש סולו גיטרה יותר טוב בתולדות המוזיקה העברית מהריף של "שיר סתיו" של אריק לביא? מישהו היה זוכר את השיר הזה היום אם לא קלפטר? וזה לפני שדיברנו על מה שהגיטרה שלו עושה לחנוך לוין בשיר "העץ הוא גבוה" או על להיטי הסולו כמו "נפגשנו", "אני ואת אז", "לוקח ת'זמן" או "האהבה שלי היא לא האהבה שלו".

"יצאתי אט אני אוהב רגוע, כי לאדיוט לא טוב להיות מהר, המחשבות מתרוצצות קבוע, אבל בראש של מישהו אחר"

בדרך היו עוד כמה שיתופי פעולה, ועוד סופר-גרופ בשם "צליל מכוון", אבל עזבו את הנתונים היבשים. ביוגרפיה של רוקר אפשר למצוא היום בויקיפדיה. את רשימת השירים שהוא כתב והלחין אפשר למצוא בשירונט. הסיפור הוא מה שלא מעבירות המילים. הסיפור הוא הרגש, העיניים הכואבות, האצבעות שזזות הרבה יותר מהר משאר הגוף. בקיץ החולף הוא הופיע בפני 120 אלף איש בסיבוב הפרידה של כוורת.

כשהוא ביצע את "צליל מכוון" הנשימה שלי נעצרה, יכול להיות כי הוא ישב על הכיסא אבל אני ברוחי ראיתי אותו קם ונעמד, זקוף, עם תלתלים בלונדינים ושפם של כוכב פורנו מהסבנטיז, הוא התחיל לשיר. "בואי הנה, בואי לכאן, אני ש..." ואז הפסיק. הוא הבין שהקהל שר הרבה יותר חזק ממנו. הוא חייך והתרכז בגיטרה, נתן לקהל להשלים את הבית. ואז המשיך. כשהוא הגיע לשורה "אני שבווווווווווור ללא תקנה" הדמעות כבר זלגו מעצמן. אולי כי הוא מזכיר לי קצת את סבא שלי, אולי כי הוא מזכיר לי קצת את הילדות שלי, אולי כי גם אני, אם אני רואה חתול אני לטובתו, ואם אני רואה זמן בסביבה אני לוקח אותו.

"ואז אני שואל מתי יבוא שלום, ואת שואלת אם התחלתי לחלום, ואז אני אומר הבוקר כבר עלה, ואת צוחקת טוב נתחיל מהתחלה"

לפני כמעט 15 שנה גילו לו גידול במוח, הוא היה צריך ניתוח, דיברו על העתיד שלו בפסימיות. מאז הוא הספיק לעשות קאמבק ענק עם כוורת, לזכות בפרסים ולהוציא עוד אלבום אולפן ושלושה אלבומי הופעה. לפני שלוש שנים הוא אושפז באיכילוב, והיה מחוסר הכרה מספר שבועות, מערכות החדשות הכינו את הכתבות לקראת מותו - אבל אז, האיש שהתחיל לנגן בגיטרה בגיל 13 בלוזים של הרולינג סטונז, עשה תרגיל סטייל קית' ריצ'ארדס והוכיח שוב שרוקרים אמיתיים לא מתים, ובטח שלא בבתי חולים. היום תוכלו לראות אותו עדיין עם הכובע שלו, והסוודרים שלו, בלילות תל אביביים נעימים יושב בבתי קפה. תביטו בפנים שלו - בעיניים השקועות, במצח העמוק, בחיוך שנעלם ומתגלה לפעמים בין השורות, ותראו את פני הרוק הישראלי. מזדקן, מאפיר, מיושן - אבל נצחי.

"ואם אתה נמצא כבר בסביבה, דע לך שכאן הזמן לא הכרחי"

>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"