"בתוך הקיר עומד אדם, בדד בדד עומד הוא שם. מי מכיר את האיש שבקיר. האיש עומד בקיר מזמן, אינו יכול לצאת מכאן, מי מכיר את האיש שבקיר". כך לראשונה נתקלתי בקול הצרוד, העמוק והנעים של מי שהפך להיות דמות מאוד משמעותית בחיים שלי. "האיש שבקיר" היה בעיניי אז ברי סחרוף המבצע עצמו, אבל גם סימל דמויות עלומות שקצת חששתי מהן בגיל 8 וחצי. גם הטקסטים של "נימפה", "ערב חולה" ו"אינני אוהב אותה" שהופיעו באלבומו הראשון, הם לא בהכרח מה שהייתם רוצים להשמיע לילדכם בגיל הזה, אבל לי האלבום הזה נשמע אז כמו אוסף מעשיות אפוף קסם ומסתורין ולכן חרשתי עליו משך חודשים ללא הרף.

>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"

קצת אחרי הבר מצווה, כשאחי הגדול הצליח לחסוך עוד כמה שקלים, זכיתי לריענון בדמות "חם על הירח" שיצא ב-96' ואלבום ההופעה "כשהגיטרה מנסרת את הלילה". בשלב הזה הבנתי שיש גם איזה פורטיס שעושה מוזיקה יחד עם ברי פה ושם, אבל עדיין לא ייחסתי לו חשיבות גדולה (לקח לזה כמה שנים, אבל היום כמובן שגם כבודו במקומו מונח).

בדיעבד, גיליתי שפורטיס הוא הראשון שבכלל שכנע את ברי להתחיל לשיר, אבל חוץ ממנו, דרך המוזיקה של ברי זכיתי להכיר את רוב היוצרים החשובים של הרוק הישראלי. בימים נטולי יו טיוב או אתר כמו Last fm שמשמיע לך אמנים דומים, קראתי בעיון את הקרדיטים באלבומיו השונים, מה שהוביל אותי לרע מוכיח, אורן לוטנברג, ג'וני שועלי, חיים לרוז, נקמת הטרקטור, יוסי אלפנט ז"ל, מיכה שטרית ושאר החברים של נטאשה. מאז הניינטיז ועד היום, סחרוף נתן במה לאחרים ולא היסס להתארח גם בהקלטות והופעות של אמנים צעירים כמעט אלמונים, לא משנה עם מי ואיך- העיקר לנגן וללמוד עוד ממוזיקאים אחרים, כי אגו הוא כנראה הדבר האחרון שעניין אותו. זו אחת הסיבות המרכזיות כך שבעיניי הוא הרוקר הישראלי הכי משמעותי.

לעומת כמה אמנים אחרים, שבמשך שנים שימנו את מערכת היח"צ שלהם בגימיקים שלא היה להם בהכרח קשר למוזיקה, ברי השתדל להימנע עד כמה שאפשר מחשיפה. הוא נמנע לרוב מראיונות, ברח ממצלמות ובהזדמנויות המעטות שכן הסכים לאייטם מסוים, תמיד הרגיש נבוך מעצם ההתייחסות וההערכה אליו. הוא לעולם לא ישפוט בריאליטי ולא מתוך התנשאות. ההפך - הוא פשוט ירגיש חוסר נוחות קיצוני מכל כיסא או חליפה שיתפרו לו.

לטעמי, ברי סחרוף הוא הרוקר הישראלי הכי חשוב, כי אין עוד יוצר שניסה כל כך הרבה סגנונות מוזיקליים והצליח כל פעם מחדש להפוך את היצירה לפלא. פוסט פאנק, פסיכדליה, בלדות, יוונית, אלקטרוני, רגאיי, פיוטים, רוק ים תיכוני כמובן, ובטח שכחתי עוד כמה. לקראת כל אלבום, נדמה שהוא ניגש לעבודה כמעין ניסוי או מחקר של כיוון חדש ואיכשהו כל מה שנגע בו הפך לזהב, גם אם לא תמיד התכוון לכך. אלבום המופת האחרון, "אתה נמצא כאן", שהיה מעין סיכום ביניים לכל מה שעשה עד היום, הוכיח את זה סופית. וכמעט מיותר לציין את גדולתו כגיטריסט.

לפני שנתיים בערך קיבלתי כמה רגעים מזוקקים שהציגו את ברי סחרוף כעילוי אומנותי ורוחני. זה קרה בערב השקת האלבום "אתה נמצא כאן" בזאפה אמפי שוני. הנסיעה לשם הייתה תחת מבול שוטף לאורך כל הדרך, וקיום המופע היה מוטל לגמרי בספק. כשהגענו המשיכו טפטופים לסירוגין, כל הכלים על הבמה היו מכוסים והקהל שכבר הגיע הצטופף תחת מקומות מסתור מאולתרים. מדי פעם, מישהו מההפקה עלה ואמר שמקווים בשאיפה להתחיל בקרוב ולמרות עיכוב רציני אף אחד לא חשב לעזוב. בשלב מסוים, ברי עלה עם הלהקה, כשחלק מהחברים עטופים בניילונים מגוחכים או מלווים בעובד במה עם מטריה.

למרות התנאים, הביצועים לא השתבשו ואפילו השתפרו בזכות הווייב המטורף ששלח כלפיהם הקהל. כשברי התחיל לשיר "בארץ הפלאות נמוכים השמיים", החלה מאחוריו סופת ברקים ואז החוויה כבר לוותה בצמרמורות של ריגוש. השיר הבא היה "העין". המבול התגבר ולאט לאט הנגנים עזבו את הבמה אחד אחד, אבל ברי נכנס למצב אקסטטי יחד עם הקהל והתעקש להישאר כדי לסיים את השיר: "המסיבה כבר מזמן נגמרה, ורק העין גדולות מבטיחה". העין גם קיימה, ובשיא השיר מעל לאלף איש אנשים פשוט מצאו את עצמם בטראנס סוחף שהם לא ישכחו בחיים תחת הגשם השוטף.

היה משהו אחר, שמיימי, בחוויה הרוחנית הזאת, אבל לשמחתנו לא מדובר במשהו חולף. כבר עשרות שנים שהוא מספק לנו את הריגושים הללו, שמורכבים ממוזיקה איכותית ותכונות אופי נדירות. כמעיין המתגבר, התענוג הזה צפוי להדהד עוד, כי כנראה שהרעש הלבן ימשיך לטפטף לתוך האוזניים ולנגן כל הזמן, גם בגלגול הבא של ברי סחרוף.

>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"