"אני יוצא מחוץ לשיירה"
השנה 1988, אני ילד בן 12 מרעננה, מטורף על מוזיקה מספרינגסטין והקיור ועד איירון מיידן, גם הפליטים של אהוד, וגם הדכאון של מוריסי והסמית`ס, ילד שמקדיש כל שעה למוזיקה, לקניית קלטות ותקליטים, ילד שמתחיל לכתוב שירים, שירים מלאי כאב בהרבה מובנים.
>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"
אני קרוי של שם אחיו של סבי שנרצחו בשואה, יצחק, שמואל ויעקב, זה חתיכת עומס של טון לשים על הכתפיים של ילד בן 12 ולספר לו את זה. מצד שני גם לשמוע את רוברט סמית` של האייטיז מקונן כשאתה בכיתה ו' זה לא בדיוק שיא הקלילות. גדלתי עם משקל כבד של חוויות וסיפורי שואה, גבורה, פרטיזנים והישרדות, בלעתי כל מילה בשקיקה ובמקביל הצל הכבד הזה פרש כנפיו והתמקם לי על הלב, הצל שלי ואני יצאנו לדרך עוד לפני שהשיר נכתב.
פחות הכרתי והתחברתי אז ליהודה, כי היה לי קשה עם היוונית (מה שתוקן כעבור כמה שנים). עד שדוד שלי הראה לי בארוחה משפחתית את הקלטת החדשה שקנה, "אפר ואבק" של פוליקר שיצא ממש באותו שבוע, ביקשתי לשאול ובדרך הביתה בווקמן (זוכרים?) הרגשתי שהלב שלי נקרע לחתיכות, ב"חלון לים התיכון" כבר באו דמעות וב"שיר אחרי הגשם" הבנתי את החיים שלי: אני יוצא מחוץ לשיירה, אני מביא משהו אחר מבפנים, אני לא מזדהה ולא מרגיש שייך עם ההמוניות הזו, הספק עוד מלווה אותי, אני חופשי ללכת הביתה, ואחרי הגשם (הדמעות) עולה שיר ישן, שאמא לימדה אותי לשיר, יעקב גלעד זיקק כאן רגש בצורה פנומנלית שתדבר אלי גם כילד בן 12 וגם כיום כאיש בן 38.
למחרת קניתי את התקליט (והקלטת!) והחל מסע ארוך שלא הסתיים עד היום, דרך סבא, משפחתו שנטבחה, המשקל על שמי, הרגישות, החוויות, והכל ספוג במעטפת מוזיקלית שאי אפשר לסרב לה, הקול החם והמפוצץ מכאב של יהודה, המילים החותכות בבשר שכתב יעקב גלעד, והמוזיקה עצמה: כשזה מכסח וצורח מכאב ב"אהבה הורגת" אז הגיטרות תוקפות וזה קל לי (איירון מיידן, זוכרים?) כשזה קודר וניסיוני זה הכי מתכתב עם הניו ווייב שגם ככה נטבע אצלי ב DNA ("קול מארץ הרוח") וכשזה אתני עם מגע יווני, צועני אז זה מחבר אותי לשורשים שלי בלי ליצור את האנטי שיצר כל ניצוץ לא מערבי אצל ילד ששומע הקיור בגיל 12. אז אני יוצא מחוץ לשיירה, מתחיל לכתוב שירים, מחברות על מחברות של כאב, ו"אפר ואבק" מתמקם לו בנחת בצמרת תקליטי המופת אצלי על ההתחלה.
"בגלל ששנינו הולכים לאיבוד, בחיפוש אחר העבר האבוד"
פוליקר שר עם המאזין, הוא לא שר על המאזין, ה"אתה" שלו היה בעצם "אני" , כלומר הוא עצמו, פשוט לא היה לו אומץ כמו להמון אמנים ישראלים בזמן ההוא לומר "אני נשארתי גוזל שנפל" אז במקומות הקשים היה "אתה" ובמקומות הקלים יותר היה "אני יוצא מחוץ לשיירה" אבל זה לא באמת שינה לי, בחוויית ההאזנה שלי "אתה" ו"אני" הם שנינו, והכל מתערבל לישות אחת, יהודה והכאב שלו, יעקב והכאב שלו, אני והכאב שלי, וב"בגלל" מגיע הקתרזיס "בגלל שאני... בגלל שאתה... בגלל ששנינו הולכים לאיבוד, בחיפוש אחר העבר האבוד". אלבום שלם ללא המילה "שואה", ללא המילה "גרמניה", ללא המילה "נאצים" וללא המילה "מחנה", אבל האימפקט היה כל כך חזק דווקא בגלל זה, וכאן הגאונות של הצמד פוליקר וגלעד.
"ואולי... מרחוק..."
אני אולדסקול, אני מאמין באהבה הירואית, בסופים טובים, בסיכוי אחד למיליון, ו"חלון לים התיכון" הוא שיר הגעגועים הכי יפה ואמיתי ששמעתי בחיים שלי. נכון שכישראלי שספוג בהוויה קל לי לראות את המקומות ולהריח את הריחות של השיר, אני יודע איך נראתה דירת חדר וחצי ביפו, ראיתי אחת כזו בעיניים ולעומת זאת לא ראיתי את "נברסקה" מעולם, אבל עדיין, אני מתחבר לזעקת הכאב בשיר הזה ולתפילה לאהבה שתחזור. "את, אני והילד", לא צריך הרבה כסף, לא צריך פאסון. "יש פה מיטה מתקפלת אם נרצה שלושתנו לישון". כילד ידעתי וכאבא כיום אני יודע פי מאה שאין תחליף לביטחון שהרגש והאהבה מקנים לילדים, וזה לא תוצר של כלום פרט לרגש ואהבה, אי אפשר להביע את זה במילים, אם הייתם איתי עכשיו, הייתי פשוט מספר לכם "את מה שלא יגיד מכתב". או כתבה.
לא פגשתי את יהודה פוליקר מעולם ולא החלפתי איתו מילה, אבל זכיתי, ואני בהחלט מרגיש שזכיתי לסגור מעגל ולכתוב בגיל 36 גרסה באנגלית לשיר הזה, שבוצעה על ידי להקת "אורפנד לנד". אבל זכיתי בהרבה יותר מזה: זכיתי שהשירים האלו טבועים לי בנשמה.
"בוא נעבור את הגבול... אל החופש שהיה כבול.."
בגיל 14-15 באו ספקות, בא "גיל ההתפגרות" במלוא הכח ונתן לי מכה חזקה לתוךהמוח, בדיוק אז יצא "פחות אבל כואב" ולמרות שהיה פחות קודר מ"אפר ואבק" היה לא פחות פוצע, מרגש ועמוק. האהבה כבר לא הורגת, ותגיד לה אם היא דואגת, ש"לימים זה נשכח כאיננו. הפצע נרפא אך הצלקת תישאר לתמיד, אלוהים יודע כמה ספלים של נס קפה שתיתי בשנים ההן עם התקליט הזה, השפה נשארה "פוליקרית" למרות שלתמונה נכנסו גם צרויה להב, יענקלה רוטבליט, יהונתן גפן ועוד. אפשר לחבק את הפחד, אפשר לצאת לדרך יד ביד עם החשש, "רק כשהצל ואני ביחד", לא לפחד מהשונה. לחבק את הפגמים ורק כך לתקן אותם, כי ככה הם החיים, "פעם אני מוביל, ופעם צל על השביל". וכשבוכים ו"התחילו לרדת טיפות מים" ומתכנסים בתוככי נפשך, ממשיכים לבד, ברוח, בפחד המחלחל, אבל יש תקווה, יש חזון, בוא, בוא פחד, "בוא נעוף רחוק", במקום להפחיד אותי, "אתה תהיה לי כנפיים", למקום שעד עכשיו היה נראה לא מושג, לקחתי את השיר אלי.
"מה עושים עם מותך.. עם זיכרון היותך..."
"יודה" לקח את "יורם" חזרה מגידי גוב (גם ביצוע מצוין, דרך אגב) ונתן לו חוד של תער, הפשיט את הגיטרות המנסרות של לואי להב ושם את השירה הבוכה והמרגשת ישר בפרצוף של המאזין. והלכת, ולא חזרת, בן 20. לרבים מאתנו יש חבר או אח שנשאר בן 20, גם לי. רבים מאתנו חשבו לא פעם בנעוריהם מה יכתבו עליהם אם הם יישארו בני 20, גם אני. עד היום קשה לי לשמוע את השיר הזה. "ואתה צוחק מן הדף, על המדף". רק פוליקר יכול לשיר כזה משפט ולקרוע לך את הלב. כל זמר אחר בארץ היה נופל כאן לקלישאה, אצל "יודה" אתה בוכה בקטע הזה, זה ההבדל. זו הסיבה לכך שכאשר האיש הזה מגיע לשיאי היצירה שלו, אין אף אמן ישראלי שמתקרב אליו. גם אם יהיו כאלה שיגידו שהאלבומים האחרונים הם רק בגדר "טובים" ולא "מעולים". הרי כמה אלבומים באמת מושלמים יש לסטינג, לניק קייב, לדיוויד בואי או לספרינגסטין, ארבעה? חמישה? אז יודקו בחברה באמת טובה.
"אתה זוכר פרטים קטנים שאחרים לפני שנים כבר שכחו"
בכל פעם שאני רוצה להתחבר לעצמי ולקבל חיבוק ועוצמה הישר ללב, אני שם את "הילד שבך" באוזניות. למרות מה שכתבתי קודם, מרגיז אותי שיודה לא שר כאן "אני" אלא "אתה" לאורך כל השיר. גם ככה לכל בר דעת ברור שזה אוטוביוגרפי, אז למה טובה המסכה? מצד שני אני שמח שהדפוס הזה נגמר והאיש השתחרר לגמרי וכותב בשנים האחרונות ב"אני". היי, אתה יודה פוליקר ואתה לא אמור לספור אף מאזין עם דעה קדומה ממטר, ואם בא לך לשיר "איך הייתי מחכה לו" – לך על זה!.
"עוד מעט עומד לרדת גשם שיטפון, לו יכולתי עכשיו רק לישון"
חזרתי להתחלה, ל"עיניים שלי" ולשיר הכי טוב באלבום, לשנת 2014 לאלימות ברחובות, לדקירות ברחבות, לחשבוניות הפתוחות, לנפילת הערכים, לגסיסה מתמדת של כל הבסיס שעליו גדלנו, ו"סביב ביתי צליל שרשראות מתכת מנבא רעות". עוד מעט יירד כאן מבול, זעם האל, "גשם שיטפון", וכל מה שאני רוצה זה שקט לעוד שעה מכל הטירוף הזה. "לא רוצה לשמוע רדיו, לא לקרוא עיתון, לו יכולתי עכשיו רק לישון".