עולם ההיפ הופ גועש ורועש. אחרי בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות, אנשים רבים מרגישים שהם זקוקים לתקווה. משהו שיזכיר להם מאיפה הם באים כדי שידעו לאן ללכת מכאן. כוכב שיאיר את הדרך בלילה האפל. ובכן, אני שמח להכריז על הקאמבק המדובר של השנה - "ברכת הכהן" חוזר! למרות רצון העם, לצערי תקשורת ההיפ הופ העולמית מתעלמת מהישגיי כמבקר היפ הופ ומוביל דעת קהל ומעדיפה להתמקד בסיפורים זניחים כמו האלבום החדש מזה 18 שנה של טרייב קולד קווסט. מה אפשר לצפות מהתקשורת המנותקת.
ועכשיו ברצינות: לא יכולתי לתאר דרך טובה יותר להחזיר את הטור הזה, ואיתו את כובע המבקר/כותב שלי, מאשר עם אלבום חדש של ההרכב שמבחינתי הוא הביטלס. ולא רק מבחינתי - אם תשאלו את קניה ווסט, אנדרה 3000 או פארל וויליאמס, כנראה שהם יגידו את אותו הדבר. שלושת השמות האלה, שכל אחד בדרכו תרם למוזיקליות המתרחבת של הז׳אנר ואיתגר את התפיסה האופנתית והתרבותית שלו, לא מוזכרים כאן במקרה. כל אחת מהמהפכות שהם הביאו להיפ הופ נטועה קודם כל במהפכה של טרייב. בתחילת הניינטיז של המאה הקודמת, טרייב הציגו לעולם סוג חדש של ראפר - מחונך ונעים אבל עדיין אקסצנטרי ואנטי-ממסדי.
קיו-טיפ, פייף דוג, ג׳רובי וייט ועלי שאהיד מוחמד לבשו חליפות דאשיקי אפריקאיות, סימפלו ג׳אז איזוטרי והעבירו מסרים של תודעה חברתית גבוהה על צמחונות ואפרו-צנטריות, ובאותה נשימה דיברו על ענייני יום יום פשוטים כמו מסיבות וסקס, הצחיקו עם הומור מוזר ובעיקר שמרו על יכולת הרקדה ושבירת צווארים שאיש לא יכל לחקות. כל הקטע של להיות ראפר רגיש, אינטליגנטי ואלגנטי, צנוע ושונה מהעדר, לדבר בגובה העיניים ולהתעמק בצד המוזיקלי של הביטים, לא הומצא על ידי קנדריק לאמאר או דרייק. גם לא ע״י קומון או מוס דף. הכול מתחיל מטרייב ומתנועת ה-Native Tongues אותה הנהיגו (שכללה גם את דה לה סול, הג׳אנגל בראדרז ועוד) בעידן הזהב של ההיפ הופ הניו יורקי. כל זה, יחד עם שורה של להיטים ואלבומים קלאסיים, הופך אותם לאחד מעמודי התווך החשובים ביותר של ההיפ הופ, וההרכב האהוב עליי באופן אישי.
מבוא לטרייב
האלבום הראשון של טרייב, ״People's Instinctive Travels and the Paths of Rhythm", יצא בשנת 1990 והכניס את טרייב לזירה, יחד עם הלהיט הראשון ואולי הכי גדול שלהם - "Can I Kick It", עם הסימפול המפורסם של לו ריד, שכבר אז העיד שהם פועלים בספרה אחרת משאר אמני ההיפ הופ של התקופה. אבל אלה שני האלבומים שבאו אחריו - "Low End Theory" ו-"Midnight Marauders" שביססו את עמדתם כענקי היפ הופ - שני אלבומי פלטינה שנחשבים היום לאבות מזון של ראפ, משהו שכל מי שמתעניין בז׳אנר חייב לשמוע כדי באמת להכיר, ומושאיהם של אינסוף וויכוחי ״איזה אלבום יותר טוב״ בקרב מעריצים.
קיו-טיפ ופייף דוג, שני סולני ההרכב, היו צמד מושלם שהתאים אחד לשני כמו ין ויאנג - טיפ היה הרוח היצירתית, עם הקול המיוחד, החרוזים האבסטרקטיים והגישה הפילוסופית, ופייף גיבור השכונה המחוספס, שמדבר בגובה העיניים ומריץ צחוקים עם החבר׳ה. אחרי שני האלבומים המופתיים האלה, ענייני אגו וחיים באופן כללי החלו להרחיק את השניים זה מזה (כל חברי טרייב הם חברי ילדות ותיקים, ואתם יודעים איך זה הולך לפעמים). שני האלבומים האחרונים שהוציאו - "Beats Rhymes & Life" ו-"Love Movement" הם אמנם מעולים אבל לא הצליחו להגיע לאותה רמת הצלחה של הקודמים. יש בהם כמה קלאסיקות (אלה גם האלבומים בהם הם שילבו מפיק צעיר ומבטיח בשם ג׳יי דילה) אבל מבחינת כימיה וזרימה, זה פשוט לא היה אותו דבר. ב-1998, בסיום הטור של "Love Movement", טרייב חדלו מלהופיע. קיו טיפ ופייף התפצלו לקריירות סולו, ואמנם מעולם לא הכריזו על פירוק, אבל היה ברור שהסיפור לא הולך להמשיך. ועם זאת, העירפול סביב הפירוק הרשמי של הלהקה השאיר מקום לקוות לאלבום חדש של טרייב בעתיד.
ב-2011 יצא הסרט הדוקומנטרי על טרייב, שתיעד כמה הופעות איחוד שלהם ואת הנסיונות שלהם לאחות את הקרעים. למרות שהסרט עזר להנציח את מורשת הטרייב, הוא הותיר תחושה מרירה שטיפ ופייף לא יצליחו להתגבר על המחלוקות ביניהם. ובכל זאת, במובן מסוים, יכול להיות שהסרט הזה נטע את הזרעים הראשונים של החזרה שלהם לבמה ובסופו של דבר לאולפן.
בחמש השנים שעברו מאז, אולי בגלל הבאזז המחודש שנוצר בעקבות הסרט, טרייב טפטפו הופעות - פסטיבל היפ הופ באירופה פה, חימום לקניה שם - וב-2015 הם חגגו 25 שנה לאלבומם הראשון, שיצא בהוצאה מחודשת ונחגג בהופעה מחשמלת אצל ג׳ימי פאלון. ושם, הם מספרים, היה קליק. באותו הלילה הם כבר היו באולפן, שוחחו שעות והבינו שהגיע הזמן. במשך שנה, תחת מעטה סודיות, באולפן הביתי של קיו טיפ שבניו ג׳רזי, השבט התכנס שוב והיה מוכן לצאת למסע אחד אחרון.
אך החגיגה לא נמשכה להרבה זמן - ב-22 במרץ 2016, פייף דוג, שנאבק כמעט כל חייו בסכרת, נפטר מסיבוכים של המחלה. הידיעה הכתה את עולם ההיפ הופ בתהדמה. פייף היה מסוג האמנים שקשה להאמין שהם בכלל בני-תמותה. אני זוכר את עצמי מסתכל על טקס האשכבה שלו (ששודר בלייב באינטרנט, וכלל הספדים חנוקים מאנדרה 3000, קניה ווסט, גראנדמאסטר פלאש ועוד) עם עיניים דומעות. זה לא היה עוד מוות של אגדה מוזיקלית שכולם אוהבים. טרייב קולד קווסט נכנסו כל כך עמוק לתוך הלב של ההיפ הופ, סימלו בעבור כל כך הרבה את הבית החם והטוב שתמיד אפשר לחזור אליו, שהמוות של פייף הרגיש יותר כמו מוות במשפחה. כמו אגרוף בבטן. כמו סיומו של עידן שמעתה יהיה שייך רק להיסטוריה ולנוסטלגיה.
אבל החברים הנותרים - קיו טיפ, ג׳רובי והמשפחה המורחבת של ההרכב באסטה ריימז וקונסקוונס, ידעו שעכשיו זה לא הזמן להתרפק על זכרונות העבר. זה הזמן להגיד את המילה האחרונה ולהיפרד כמו שצריך. למרבה המזל, פייף הספיק להקליט את החלקים שלו באלבום, וכל מה שנשאר זה להשלים את החסר. הבית של קיו טיפ הפך עכשיו למוקד ההתכנסות של כל המתאבלים, מחברים קרובים מהשכונה ועד ענקי מוזיקה שבאו לתת כבוד, שחלקם גם תרמו את קולם וכשרונם לפרויקט הסודי.
הכח המניע
ואז, בשבוע שעבר, רגע אחרי סיום מערכת הבחירות המזעזעת שפקדה את ארה״ב, האלבום יצא לעולם. הוא נקרא בשם המוזר "We Got It From Here… Thank You 4 Your Service" (קיו טיפ מספר שאין לו מושג מה משמעות השם, אבל פייף אהב אותו ובגלל זה הוא נבחר) והעטיפה שלו די מכוערת. אבל את התוכן שלו קשה לתאר במילה אחרת מלבד המילה ״חשמל״. כל האמוציות שאפפו את תהליך היצירה שלו מורגשות בו - השמחה, האבל, החזרה אחורה והמבט קדימה. הכימיה המחודשת בין חברים ותיקים. הרעב למיקרופון. מדובר ביצירה אמיתית של אהבה, וכמו בימים המוקדמים של טרייב והשם של האלבום האחרון שהוציאו, האהבה היא הכח המניע העיקרי של ההרכב הזה, וכשהיא נמצאת שם, הוא בלתי ניתן לעצירה.
אחד ההישגים הגדולים של האלבום הזה הוא כמה שהוא נשמע מרענן, חדשני ושייך לזמנים הנוכחיים. אמנם אין ספק שמדובר פה במה שנקרא היום Grown Man Rap - היפ הופ שנוצר על ידי בני המחזור הותיקים יותר של הז׳אנר, רפלקסיבי ועמוק יותר, ובעיקר מנסה למצוא את מקומו בעולם של צעירים. אבל "We Got It From Here…" מחפש וגם מוצא את הנישה שלו.
נתחיל מההפקה: ההפקה המוזיקלית עליה אמון קיו-טיפ (חמוש בסוללת נגנים מדהימים) לא נשמעת כמו חזרה מיושנת לסאונד הניינטיזי, אלא כמו התפתחות טבעית והבשלה של אותם רעיונות שעמדו בלב היצירה של טרייב והנייטיב טאנגז בתחילת הדרך. הגישה הג׳אזית שתמיד אפיינה אותם מתפרקת כאן לחתיכות, עם שילובים של כלים חיים, נגיעות של רוק חשמלי (ותודה לג׳ק וייט שבא ופינק על הגיטרה) וסימפולים שבאים והולכים בספירות לא שגרתיות. קטעים כמו "Space Program" או "Whateva Will Be" מהדהדים את הבאסים והקלידים של האלבומים הקלאסיים, ו-"Enough" הוא מחווה ישירה ל"Bonita Applebaum", שיר האהבה העל-זמני שהיה אחד מלהיטיהם הראשונים של טרייב (הסקראצ׳ בשיר החדש הוא על סימפול מוכר מהשיר הישן), אבל באלבום הזה הכול נשמע יותר מלוכלך, יותר אורגני, במעין רישול שאופייני לאמן דגול שיודע היטב איך לצייר דיוקנים מושלמים אבל משתעשע בציור מופשט.
באלבום החדש, טרייב מרשים לעצמם גם להתנסות בכיוונים חדשים - "Solid Wall of Sound" נותן להם לרוץ על טמפו איטי ולתת את הטוויסט שלהם על פלואו של 2016, ומסתיים באירוח מלכותי של אלטון ג׳ון. "Mobius" הוא כנראה הביט הכי הארדקור שיצא תחת ידיו של קיו טיפ, ולא היה מבייש גם את האלבום הראשון של וו טאנג קלאן. "Black Spasmodic" הולך לכיווני הרגאיי, ו״Moving Backwards" (עם האורח המיוחד אנדרסון פאק, שכרגיל מביא משב רוח רענן לכל דבר שהוא עושה) ו"Melatonin" הם שתי דוגמאות לפעמים בהם הטיולים של קיו טיפ למחוזות הפיוז׳ן-ג׳אז-פ׳אנק (שאפיינו מאוד את קריירת הסולו שלו) יוצאים מוצלחים במיוחד. בעצם, בעידן שבו הראפר הכי מוערך בעולם מוציא אלבומי פרי-ג׳אז פסיכדליים, הסאונד של החדש של טרייב מרגיש הכי מעודכן ונכון ל-2016.
ההפתעה האמיתית נרשמת בגזרת הראפ: ידעתי כמובן שקיו טיפ ופייף ראפרים מדהימים, אבל לא תיארתי לעצמי כמה היטב הם יהיו שמורים. הקול של קיו טיפ נשאר אותו דבר כבר חצי יובל, ועל הקול של פייף אולי מרגישים את השנים, אבל הוא מחפה על הצרידות עם דיוק ליריקלי שמשתווה ולעיתים אף עולה על הפסגות שהוא הגיע אליהם בנעוריו (הדיבור הוא שבתקופת העבודה על האלבום, פייף כבר השלים אלבום סולו והיה כנראה מאוד חם עם העט). פייף למעשה כל כך טוב שם שכמעט אפשר להרגיש איך קיו-טיפ מנסה להרשים אותו עם החרוזים שלו. בראיונות הם מספרים שהחוק באלבום הזה היה שלא משנה מה, כולם מקליטים ביחד באותו החדר - בלי אימיילים ובלי דרופבוקסים. הדינמיקה הזו, בה כל אחד כותב כדי להרשים את הקולגה שלו, תחושת הספורטיביות שמוציאה את המיטב - מורגשת לכל אורך האלבום, גם אצל האורחים הקבועים באסטה וקונסקוונס (באסטה אמנם נשמע גמור מסיגריות ושומן, אבל כבר שנים רבות לא שמעתי אותו כל כך חיוני ומלא חיים) וגם אצל האורחים לרגע אנדרה 3000, קנדריק לאמאר וטאליב קוואלי (האירוח של קניה בשיר "The Killing Season" הוא מינימלי מדי כדי באמת להיות נחשב, אבל נחמד שגם הוא בחגיגה).
אלבום פרידה מהעולם
מבחינת התוכן המילולי, טרייב משלבים בין יומיומיות והומור למחאה וידע כמו שהם יודעים, אבל הפעם ממקום בוגר יותר, ומצליחים לכתוב מנקודת מבט של מבוגר למוד נסיון מבלי להישמע פטרוניים או מטיפים. היום יש איזשהו טרנד של ראפרים מהגווארדיה הישנה לרדת על ראפרים צעירים, ובכך להדביק על עצמם תווית אוטומטית של ״לא רלוונטיים״ (ע״ע KRS ONE וראקים), אבל קיו טיפ ופייף לא נופלים לבורות האלה, גם כשהם שרים על הדור החדש ב-"Dis Generation" ו-"Kids.." - הם מוכנים להעביר את השרביט לראפרים כמו ג׳יי קול, ג׳ואי באדאס וארל סווטשירט, ובאותו זמן גם דואגים להגיד להם שהכול במשחק הזה של המוזיקה זה אשליות. במקום להגיד ״ההיפ הופ הטוב נעלם מהעולם״ ולהתלונן, הם פשוט עושים היפ הופ טוב כמו שרק הם יודעים. היחיד שנופל לעיתים בגזרת הראפ הוא ג׳רובי, שבמשך שנים היה נחבא אל הכלים בהרכב ורק באלבום החדש החליט לתת עבודה על המיקרופון בפול-טיים. אין מה לעשות, הוא לא עומד ברמה של שני המנהיגים, והקטעים שלו לעיתים פחות סוחבים. גם קיו-טיפ היה יכול לוותר כאן על איזה הוק או שניים, אבל באלבום הספציפי הזה, כל חסרון מתקבל בהבנה ובאהבה - כי ככה זה במשפחה.
האלבום החדש, שהוא גם אלבומם האחרון, הוא גם אלבום הפרידה של טרייב מפייף. יש תחושה שבכל פעם שפייף נכנס לשיר, שאר החברים מפנים לו מקום - שהוא בעצם הכוכב האמיתי של האלבום הזה. "Lost Somebody" הוא שיר הספד שמרגיש כמו עלייה לגן עדן, והקטע האחרון באלבום "The Donald" (לא טראמפ), הוא מחווה מצמררת ומסמרת שיער לשורשים הקאריביים של פייף, עם באסטה שמהלל אותו בפאטווה על גבי ביט טרייבי קלאסי, שהופך לג׳מג׳ום של ג׳אז אפלולי. גם הבחירה לשים את השיר "Ego", בו קיו-טיפ מדבר על סכנות האגו-טריפ, בתור קטע לפני אחרון, מרגישה לי מכוונת, לאור המשקעים שהיו בין השניים. טיפ תמיד נחשב המנהיג דה-פקטו של טרייב, הוא הפיק את רוב הקטעים והקול שלו נחרט בזיכרון, אבל באלבום הזה מתרחש צדק פואטי שהופך את פייף דוג לרוח הקודש של ההרכב.
הסיפור שהאלבום הזה מספר, סיפור של כברת דרך ארוכה, של התפייסות והשלמה, של סגירת מעגל, הופכת אותו לאלבום פרידה מושלם של טרייב מהעולם. בכל זאת, קשה להתחמק מההרגשה שאם פייף עוד היה בחיים, טרייב היו יכולים לעשות עוד המון מוזיקה מדהימה. אבל "We Got It From Here…" מסיים את הקריירה המפוארת שלהם בשיא. הוא משמש תזכורת למקור הדי.אן.איי של כל כך הרבה דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו כיום בראפ, ומוכיח שמה שמגיע ממקום אמיתי אף פעם לא מזדקן או מתיישן, רק משתבח ונעשה יותר עמוק. בתחילת דרכם טרייב הזריקו להיפ הופ רוח נעורים קלילה. זה רק הגיוני שהם יהיו גם אלה שמראים איך עושים את זה נכון גם בגיל 40. כמעריץ מושבע שלהם, אני לא יכול לדמיין דרך טובה יותר להגיד להם שלום.