ובכן חברים, עוד שבועיים עברו ושוב אני כאן עם אלבום היפ הופ שכדאי לכם לשמוע. אם להיות כן לא כל כך רציתי לכתוב על עוד אלבום חדש, רציתי לנסות לכתוב על נושאים רחבים יותר ולהעמיק ברבדים הרבים שמרכיבים את תרבות ההיפ הופ העשירה. אז רציתי. 2015 מתבררת כשנה של הפצצות, ואין זמן לעצור בצד ולהריח את הקנאביס. יש יותר מדי אלבומים טובים שיוצאים השנה וכל אחד מהם דורש התייחסות - וכל זה עוד לפני שקניה מוציא את החדש שלו. בכל מקרה, עכשיו זו השעה של A$AP Rocky: ראפר בן 26 מהארלם, המכונה גם Pretty Flacko, שהוציא אלבום שני אחרי שנתיים שקטות.
האמת, לא ממש ציפיתי לאלבום הזה. כמו כולם עפתי על המיקסטייפ הראשון שהוא הוציא ב-2011, "Live.Love.A$AP". ואיך אפשר היה שלא? רוקי הגיע עם בשורה אודיו-ויזואלית חדשה שכבר על הקליפ הראשון שלו "Purple Swag", עם הבלונדה בעלת שיני הזהב, היכתה בעולם ההיפ הופ בכל הכוח. רוקי הדגים את כוחו של הדור הצעיר בראפ, הדור שלא מפחד לשאוב השראות ממקומות שונים מחוץ לשכונה שלו. הוא הביא ראפ חריזה מהיר בסגנון אגדות החוף המערבי Bone Thugs N' Harmony, על ביטים איטיים והזייתיים בסגנון די ג׳יי סקרו מיוסטון, וערבב את הכל עם שחצנות וסטייל גבוה שאפשר למצוא רק בחנויות המעצבים של ניו יורק. כל חובב היפ הופ מעל גיל 25 יכול בקלות לזהות את שלל ההשראות השונות שלו, אבל בעבור הילדים החדשים של ההיפ הופ, הסגנון של רוקי לא נשמע כמו שום דבר אחר שנעשה לפניו. לזכותו ייאמר שהתמהיל המיוחד שהוא רוקח מכל ההשפעות האלה (יחד עם המפיקים איתם הוא עובד כמובן) - הקול בפיצ' נמוך שמלווה את כל הראפים שלו, הסימפולים העדינים והתחושה המרחפת-אך-כבדה שיש לכל השירים שלו, הוא ייחודי רק לו. מה שאומר שמהרגע שאסאפ רוקי הוציא את השיר הראשון שלו, נוצר ה״אסאפ רוקי סטייל״, והשפיע בצורה לא מבוטלת על האנדרגראונד היפ הופ לצד ההיפ הופ המסחרי. אלמלא רוקי כנראה שלא ממש היה The Weeknd או עוד אינספור ראפרים היפסטרים אחרים שרצים כיום ברשת.
הפופולריות העצומה שצבר אחרי המיקסטייפ האחד הזה הביאה אותו לחתימה שוברת שיאים עם חברת התקליטים RCA בה הרוויח שלושה מיליון דולר, ככה לסיפתח. כמו טיילר דה קריאייטור, שפרץ בערך באותה תקופה בלוס אנג׳לס, גם רוקי סומן ככוח עולה שמביא לא רק להיטים מפגרים וכיפיים על ישבנים של בנות, אלא גם אסתטיקה חדשה וחזון רחב. החוש האופנתי החד שלו והעובדה שהוא באמת בחור יפה, הפכו את רוקי לכוכב מייצר טרנדים שמופיע עם ריהאנה ומדגמן למותגי על. בקיצור, זאת הייתה אחת מהטיסות המהירות ביותר מעולם הבלוגים המחתרתי לפסגת העולם. אני אישית הייתי מבסוט בשבילו, אף פעם לא הייתי מאלה שמתבאסים על אמן ש״מתמסחר״ ואיחלתי לו הרבה בהצלחה.
ואז הגיע אלבום הבכורה "Long.Live.A$AP״ וביאס לי את החיים. אמנם אני לא נגד התמסחרות, אבל האלבום סבל מאחת הבעיות הקשות ביותר שיש אלבומי בכורה בימינו, במיוחד לאלה שיוצאים בחברות תקליטים גדולות - וזו הנוסחא הקבועה והמשעממת של ״מלא אירוחים ושיתופי פעולה עם השמות הכי חמים כיום = להיטים״. רוקי שמר על הסגנון המעושן שהוא המציא, אבל זה דולל בכל כך הרבה חרטא שבאלבום הזה איבדנו את כל הכיף (אני מסתכל עלייך סקרילקס!). להיטים כמו "Fuckin' Problem" אמנם שרפו את תחנות הרדיו מעבר לים, אבל זה הרגיש שרוקי הקשיב קצת יותר מדי למנהל שלו ולא מספיק לסוחר הסמים שלו. אגב, גם דרייק נפל לאותה הבעיה באלבומו הראשון "Thank Me Later" שכלל שיתופי פעולה מיותרים עם טימבלנד, סוויס ביטס, קניה ווסט ועוד. רק באלבום השני שלו, "Take Care" הוא התחיל להתפקס שוב על סאונד משל עצמו. כנראה שאלבום בכורה גרוע (שמגיע אחרי מיקסטייפ מעולה) הוא סוג של טקס חניכה שכל ראפר גדול צריך לעבור בימינו, כי גם "At.Long.Last.A$AP", אלבומו השני של רוקי, הוא חזרה למסלול הנכון ולדרך שתוביל אותו מלהיות הבחור הקול של הרגע לאמן על זמני.
יש לא מעט סיפורים ואגדות מסביב ל״A.L.L.A" (כן, אללה הן ראשי התיבות והקיצור של שם האלבום, שרון גל אתה מוזמן להתרגז). רוקי הקליט אותו בלונדון, והשותף הבכיר בו הוא זמר לא מוכר בשם ג׳ו פוקס שרוקי גילה מנגן ברחוב מחוץ לסניף של סטארבאקס. בראיונות רוקי מספר שהוא היה על הקו בין פריז ללונדון בעת העבודה על האלבום וגם הסתובב לא מעט עם מוס דף, סליחה: יאסין ביי (כמה מוסלמים יש פה היום), שמהווה השראה גדולה עבורו (ועבור כל אדם עם אוזניים ומוח). חברו הטוב ביותר של רוקי, אסאפ יאמז, ששימש כמנהיג הרוחני של כל כנופיית A$AP, מת ממנת יתר במהלך העבודה על האלבום. האובדן שרוקי חווה, יחד עם האווירה האירופאית האפלה והאסיד הרב שהוא מספר שלקח, מחלחלים עמוק לתוך האלבום, שמרגיש כמו ההמשך המושלם למיקסטייפ הראשון שתפס את כולנו - אותו עניין וסטייל רק עם הרבה יותר מחשבה מושקעת מאחורי כל צליל. או בקיצור - בגרות.
"Holy Ghost", השיר הראשון באלבום, שם אותנו ישר בוייב הבלוז הבריטי שרוקי כנראה נדלק עליו בטירוף, עם גיטרות בדיסטורשן וקולו הדקיק של ג׳ו פוקס ששר את הפזמון. ב״Canal St." אפשר לשמוע שרוקי עבד קשה על שיוף הכתיבה שלו, ושדיבורים על מותגי אופנה הם כבר לא מה שמעניין אותו. השורה ״נסעתי לפריז לקנות מכנסיים, לבשתי אותם פעם אחת, אני לא שם עליהם זין״ היא חתיכת בשורה כשהיא מגיעה מפאשניסטה כמוהו. רוקי שר הרבה יותר באלבום הזה, פעולה שגם מסתמנת כנפוצה בקרב ראפרים שמנסים לפתח את עצמם. השיר "L.S.D", שהוא גם הסינגל האחרון מהאלבום, יושב בדיוק במקום הפופי הנכון שהסגנון של רוקי מסוגל להגיע עליו. גם כאן מתארח ג׳ו פוקס הזה, ואמנם הוא לא איזה זמר גדול, אבל בהקשר הזה אפשר להבין את השימושיות שלו עבור הראפר כמעין כפיל פעלולים שיכול לתת אדג׳ אינדי-פופי לשירים, מבלי לפגוע באמינות הקשוחה של רוקי. חלק מהעניין של היפסטרים ברוקי נובע מהאהבה שלו לאינדי-פופ ופסיכדליה, ונדמה שבאלבום הזה הוא הצליח לנעול את האווירה הזאת באופן כמעט מושלם - עם פזמונים מורחבים כמעט בכל שיר והמון יצירתיות וכלי נגינה בהפקה המוזיקלית.
גם באלבום הזה יש לא מעט אירוחים גדולים. אבל בניגוד לבליל הלא ברור שהיה באלבום הקודם, כאן כל אורח מגיע במקום מיוחד ומחושב. סקולבוי קיו, ראפר מוערך שמתארח אצל רוקי כבר מהאלבום הראשון, עושה את המוטל עליו ב"Electric Body" ומביא איתו עוד להיט סליזי מבית היוצר של השניים. M.I.A ופיוצ׳ר מזמן לא נשמעו כל כך מרגשים כמו שהם נשמעים ב״Fine Whine״ (אפילו שכל מה שM.I.A שרה פחות או יותר זה ״תגיד לביץ׳ החדשה שהיא יכולה למצוץ זין״. למה יש כזאת אובססיה למציצות בהיפ הופ של השנים האחרונות? אולי אכתוב על זה בטור הבא). קניה ווסט נשמע מחופף בדיוק במידה ב"Jukebox Joints", וליל ויין נותן את הבית הכי טוב שלו מזה הרבה זמן ב-״$'M״. בשיר "Everyday" אולי כבר נתקלתם - השיר בהפקת מארק רונסון ובהשתתפות מיגל שמסמפל לא אחר מאשר רוד סטיוארט. אבל השיר הכי טוב ללא ספק הוא "Wavybone", בלדה קיצית וג׳אזית בה רוקי מתחבר עם ג׳וסי ג׳יי ובאן בי ומשלב אפילו בית ישן של של הראפר המנוח פימפ סי (שנשמע כאילו הוא הוקלט אתמול ומוכיח כמה הילדים של היום באמת לא המציאו כלום). גם בשיר כזה, אסאפ רוקי מצליח לעמוד על שלו בין הענקים. הכי כיף שאלבום מרגיש כל כך רציני וטוב שגם האורחים בו נשמעים כאילו הם עשו אקסטרה מאמץ. אין כמעט קטע אחד חלש באלבום, והוא נע בקלילות בין סימפולים מטונפים ומלאי נשמה לבאסים קדחתניים של רייב עצבני.
אבל בתוך הבגרות החדשה הזו שלו, רוקי לא שוכח להישאר ילד פוחז ושחצן, ולוקח גם את הראפים השטחיים שלו למקומות אמיצים ושנויים במחלוקת. רוקי ידוע בתור קזנובה לא קטן, עם בחורות כמו איגי אזליה והדוגמנית שאנל אימן ברשימת האקסיות שלו, ובאלבום החדש הוא לא חוסך מאיתנו המון פרטים. באותו השיר עם קניה ווסט, הוא אומר ״אני אוהב בנות עם מצח גבוה, אני והיא מתחת לאמברלה, אלה אלה, אל תגידו שאמרתי לכם״ - באנגלית זה נשמע יותר טוב ועוד יותר נשמע כמו רמיזה לכך שגם ריהאנה, איתה רוקי יצא לטור לפני שנתיים, נפלה בקסמיו.
בשיר "Better Things" רוקי פחות או יותר מגלה לכל העולם שהוא שכב עם ריטה אורה ומאשים אותה, למרבה האירוניה, שיש לה פה גדול כנראה מכיוון שהיא סיפרה על כך לבחורה שהוא יצא איתה באותו הזמן. מלבד הקנאה העזה שחשתי ברגע ששמעתי את המילים, גם זזתי באי נוחות בכסא. צפיתי בכמה ראיונות של רוקי לקידום האלבום ורובם ככולם מתייחסים לשורה הזו בעיקר. רוקי עומד מול ההאשמות של שוביניזם ומיזוגניה ומנסה להסביר שהוא רק כתב את מה שהוא הרגיש, ושאין לו שום דבר נגד אורה. אבל אפשר לראות עליו שהוא ממש מתחרט על זה שהוא החליט להשאיר את השורה הזו בהקלטה. זה גרם לי לחשוב קצת על השוביניזם החדש של הראפרים הצעירים, שמצד אחד באים עדיין מעולם של ביצ׳ז והוז, אבל מצד שני קוראים עיתון ומודעים לקיומו של פמיניזם. בראיון אחר, רוקי ניסה להסביר את הגישה שלו לנשים ואמר ״בנות נעשות חכמות יותר בזמן האחרון!״, אך מיד קטע את עצמו והתנצל. ״רגע, לא התכוונתי לזה ככה, התכוונתי שהן יותר ויותר נעשות מודעות לבולשיט שלנו הגברים, וזה טוב.״ הבלבול הרגעי הזה ביטא עבורי באופן מושלם את המקום בו אסאפ רוקי נמצא כרגע - כבר לא ילד, אבל עדיין לא לגמרי גבר. הוא מעריץ את התרבות הגבוהה אבל עדיין נשאר אותו הנער הדיסלקט מהארלם. הוא מעריץ נשים ותומך במאבק שלהן, אבל עדיין יעשה אורגיה עם תשע בנות וישיר על זה בראפ. זה באמת קרה אגב, לפי מה שהוא מספר הוא עשה אסיד ושכב עם תשע בנות. (ותסלחו לי רגע בזמן שאני הולך לירות בעצמי). אמנם יש כנות במה שרוקי כותב, אבל הוא עדיין לא מצליח לעמוד מאחורי כל מילה שלו במאה אחוז. עדיין.
המקום הזה הוא מצויין עבור רוקי ועבורנו המאזינים, כי זה אומר שעם כל המרחק הרב שהוא עשה מאז שהתחיל לפני שבע שנים, יש לו עדיין לאן להתקדם. מוזיקלית, נראה שידו לגמרי על העליונה והוא זה שמנווט את הספינה למקומות חדשים ומסעירים. ליריקלית, הוא עוד עובד על זה, אבל יום יבוא והוא עוד יגיד משהו שבאמת יזעזע את העולם, ולא רק ישוויץ בזיונים שלו. למרות שאם הסיפור עם ריהאנה באמת קרה, אפשר להבין אותו.