ברכת הכהן 06: האלבום השני של אסאפ רוקי מחזיר אותו למסלול הנכון
1. לא מזמן ראיתי קומדיה רומנטית מעולה (לבד, עם גלידה) שכתב וביים הקומיקאי כריס רוק בשם "Top 5". הסרט מספר על סטנדאפיסט שחור ומצליח במשבר אמצע החיים, ובאחד מרגעי השיא שלו, הגיבור חוזר לבית ילדותו בשכונה הישנה ופוגש חברים, וכל מה שהם מדברים עליו הוא ה״טופ 5״ שלהם - חמשת הראפרים הטובים ביותר בהיסטוריה. מעבר לזה שהסצנה היתה מצחיקה ומרגשת, היא גם הצליחה להעביר את התענוג הענק שמעריצי היפ הופ שרופים מוצאים בוויכוחים. אין דבר שאוהבי היפ הופ אוהבים יותר מלהתווכח, בין אם זה על חמשת הגדולים בכל הזמנים, ביגי נגד טופאק, השיר הכי טוב של אמינם בין השנים 2003-2005 או הקעקוע פנים הכי יפה של ליל ויין. מעריצי היפ הופ אוהבים לייצג את האמנים שהם אוהבים בכבוד ולהיכנס חזק באלה שהם שונאים, ובעידן האינטרנט הנוכחי הם עושים את זה בכל זמן ובכל מקום.
2. השבוע הבלוגוספירה של הראפ רעדה שוב כשמגזין ההיפ הופ הנחשב XXL פרסם את השער השנתי של עשיריית ה-freshmen שלו - מעין הכרזה רשמית על הדור הבא של אמנים צעירים בתחילת דרכם שהולכים לכבוש את המגרש. המסורת הזו התחילה ב-2008, ולמרות שהיא תמיד היתה שנויה במחלוקת, היו לה כמה הימורים די מוצלחים לאורך השנים. לופה פיאסקו, ויז קאליפה, קנדריק לאמאר ואפילו מאקלמור סומנו על ידם והפכו לאמני מיינסטרים מצליחים, וגם בסצנת האנדרגראונד הם הצליחו לזהות מי יוביל את הזרם והביאו אמנים כמו פרדי גיבז וצ׳אנס דה ראפר. מצד שני את דרייק, שהוציא את המיקסטייפ המצליח שלו כמה חודשים אחרי יציאת השער, הם פספסו. כמו כל טקס פרסים או רשימה יוקרתית, גם כאן יש הרבה פוליטיקה ותככים. מנהלים אישיים ויחצ״נים יוצאים לקמפיינים של חודשים כדי להשיג לאמנים שלהם מקום בשער הזה, והרבה פעמים זה לא עניין של מי יותר טוב אלא למי יש מפעל חזק מספיק מאחוריו שידחוף אותו לשם. ויש גם כאלה שלא מעוניינים להשתתף, כמו אסאפ רוקי שהיה מהבודדים שסירבו, כנראה על מנת שיוכלו לשדר לעולם שהם מצליחים בזכות עצמם. מכל כיוון, שער ה-XXL Freshman הוא כוח שיש להתחשב בו.
3. עכשיו, כחובב ההיפ הופ שאני, אני אספר לכם את דעתי המגובשת (או לא) על כל אחד מהאמנים בשער, שהיא כמובן הדעה הנכונה כי אני אמרתי אותה. ובכן: כשהסתכלתי בשער לראשונה לא הייתי מופתע במיוחד. היה שם יחס נאה בין אמנים שאני מכיר ואוהב, אמנים שאני מודע לקיומם אבל לא מקשיב להם ואמנים שאני בכלל לא מכיר. שער מסוג זה הוא הזדמנות טובה לעמת את הטעם האישי שלי מול הטעם הקולקטיבי, ואני שמח לראות שאני לא יותר מדי רחוק מהאמצע. נחמד לראות שם שתי בנות לשם שינוי - Tink ו-Dej Loaf, שמעבר לעובדה שהן מייצגות את נשות הראפ בכבוד, הן גם מהמוצדקות שברשימה באופן אובייקטיבי. דז׳ התפוצצה השנה עם הלהיט "Try Me" הגנגסטרי (בו היא מבטיחה למי שיתעסק איתה שהיא תהרוג את כל המשפחה שלו. מקסים), העסיקה את התקשורת במיניות המעורפלת שלה ואז שלפה את הסקס אפיל ב"Me Hennessy & U". טינק, ראפרית וזמרת ארנ׳בי מוכשרת, היא בת טיפוחיו החדשה של טימבלנד, ואתם יכולים לשאול את מיסי אליוט אם זה עוזר לקריירה או לא. השיר "Ratchet" לא תפס אותי ממש, אבל אני יכול לראות איך היא מביאה להיט קרוס-אובר ענקי והופך למן שילוב מרענן בין קנדריק לניקי מינאז׳.
4. על וינס סטייפלז המלצתי לפני שני טורים, כשהוא הוציא את הקליפ המדהים "Senorita". מכל החבר׳ה על השער הזה הוא האהוב עליי. בן ה-21 מלונג ביץ׳ קליפורניה גנב את ההצגה באלבום של חברו הטוב ארל סווטשירט, ולא קשה להבין למה. יש לו קול מיוחד שאפשר לזהות ברגע, עומק מילולי ויכולת מעולה לזגזג בין מיליון סגנונות של ביטים. לא בטוח אם הוא יחצה אל המיינסטרים העולמי, אבל אי אפשר לדעת באקלים המוזיקלי של ימינו, בו האזוטריות היא לפעמים יתרון. הפרשמן או.ג׳י מאקו (שזה תכלס שם לא רע למדור הזה) למשל, פרץ עם "U Guessed It" להיט בו הוא בקושי עושה ראפ, רק נוהם וצועק מדי פעם על רקע ליין פסנתר מטופש. הילדים מתים על זה. הנוכחות שלו על השער גרמה לי לבדוק עוד שירים שלו, וראיתי שהוא דווקא יודע לעשות ראפ. מה שבטוח, האנרגיות הפאנקיסטיות שלו הן מה שהוא מביא לשולחן כנציג לדור הפוגו-טראפ-היפ הופ או מה שזה לא יהיה. וזה די מגניב. ונעבור לגולדלינק - דוגמה מושלמת לאמן שאני רואה לא מעט אבל מעולם לא ממש הקשבתי לו. אולי זה בגלל הקישור שלו לתנועת סולקשן, לייבל של ביטמייקרים מאל.איי שעושים מוזיקה נורא יפה אך לטעמי גם די חוזרת על עצמה ובעיקר מאוד היפסטרית ו״נכונה״. אתם מכירים את זה שמשהו הוא כל כך ״נכון״ שבא לך קצת להקיא? כמו חנות של אורבן אאוטפיטרז, גולדלינק מלא בדברים מגניבים אבל אין לו ממש אופי. בכל מקרה, נראה שההיפסטרים באמת אוהבים אותו כי הנה הוא כאן על השער. אם אתן בנות שאוהבות היפ הופ סביר להניח שביקשתם מאיזשהו די ג׳יי בחודש האחרון את השיר "Trap Queen" של Fetty Wap, הראפר מניו ג׳רזי שנראה ג׳מייקני ונשמע מאטלנטה. מבין כל האמנים על השער הזה הוא ללא ספק המצליח ביותר נכון לעכשיו, ואני בעדו למרות שאין לו עין וזה מלחיץ. Kidd Kidd הוא תוספת מעניינת לרשימה, בעיקר בגלל שהוא מבוגר יותר ונמצא במשחק כבר כמה שנים טובות כחלק מחבורת G-Unit של פיפטי סנט. למעט פיפטי, אף אחד מהכנופיה הזאת - ששמה מעטר כובעים וחולצות מזויפות בשוק הכרמל כבר יותר מעשור - לא ממש רלוונטי בהיפ הופ של ימינו. מעניין לראות שקיד קיד, שרק עכשיו הולך להוציא אלבום בכורה, כבר מסומן כהבטחה.
5. ועכשיו הגענו לשלושה הנותרים שלא שמעתי עליהם כלום לפני שראיתי את השער: Raury, K-Campו-Shy Glizzy (זה מאוד מצחיק לקרוא שמות של ראפרים שאין לך מושג מי הם, פתאום כל הכינויים האלה נראים לי ממש מטופשים). נתחיל ברורי. כבר במבט ראשון מזהים שהוא העוף המוזר בחבורה הזאת - הראפר שהוא לא ממש ראפר, שנועל סנדלים וחובש כובע קש. בדקתי מיד את הקליפ המצליח ביותר שלו "Gods Whisper" ושמעתי שיר אינדי רוק מרגש עם גיטרות אקוסטיות ומקהלות בסגנון ארקייד פייר. בדקתי את הקליפ השני - ״Cigarette Song" ושמעתי שיר פופ עם נגיעות ארנ׳בי חמודות. הקליפ השלישי "PSA", הוא מין הזיה היפית יומרנית על מחתרת של אנשים נורא יפים וחתיכים ששוברים לאנשים אחרים ופחות יפים את האייפון כי די כבר עם תרבות הצריכה והקפיטליזם וזה. בקיצור, רק אחרי חפירה עמוקה בתוך המיקסטייפ שלו "Indigo Child" שמעתי מהבחור הצעיר הזה איזשהו קטע של ראפ. הוא אכן מאוד מוכשר, ויש לו סטייל והוא עוד עלול להצליח בענק, אבל אני חייב להגיד שיש לי הרגשה שאם הוא היה לבן, לא היו מתייחסים אליו בכלל בקהילת ההיפ הופ. רק בגלל שהוא שחור ומאטלנטה הוא מתוייג כ״היפ הופ״, ולדעתי יש בזה משהו קצת גזעני אפילו, כי מרגיש שמדובר כאן באמן אינדי שאוהב לעשות קצת ראפ לפעמים, ולא בראפר. אבל ניחא.
האמת שעל קאמפ וגליזי אין לי הרבה מה להגיד. מדובר בשני אמני מיינסטרים חביבים, שהצליחו להביא אותה בלהיטים השנה. אין לי מושג אם נשמע מהם גם בשנה הבאה. האמת שהנוכחות שלהם מדגישה את מה שצורם ברשימה הזאת, שבשנים קודמות היתה יותר מאוזנת ביחס המיינסטרים-אנדרגראונד שלה. מצד שני, ב-2015, באמת כבר קשה להגיד מה זה מה. בימינו יש הרבה יותר אמנים צעירים והם צריכים לעשות הרבה פחות כדי להגיע לחשיפה ענקית, כך שגם האמן הכי מצליח יכול להישאר אינדי. בכל מקרה, אם השער הזה הוא אינדיקציה כלשהי לדמותו של הראפ בשנים הקרובות, נראה שהוא בהחלט הולך לכיוון פתוח יותר - פתוח להיפסטרים, לזמרים, להיפים עם גיטרות וחלומות על עולם ללא אייפון, לנשים וגם לגנגסטרים (כי בכל זאת חשוב לשמור על כמה). כך הוא הולך ומבסס את עצמו בתור הרוקנ׳רול החדש, כז׳אנר שמחזיק תחתיו אינספור צורות וצבעים.
6. הסייפר (מעגל פריסטייל) של הפרשמן הוא הדבר הכי חשוב אחרי השער עצמו, ומהווה הזדמנות לכל אחד מהם להוכיח מה הביא אותו עד הלום. הפריסטייל של המחזור הנוכחי עוד לא יצא לעולם, אבל בינתיים אתם מוזמנים לחפור בישנים ולהתחיל עם האהוב עליי משנת 2011, עם קנדריק לאמאר, שהיה אז רק הרכש החדש של ד״ר דרה, וליל בי, שנחשב אז (וגם היום) לקוריוז של האינטרנט, אבל מצליח לשרוף את המיקרופון בצורה שמפתיעה את כולם.