ברכת הכהן 03: השאפתנות, החשיבות העצמית והנפילות של המלכים
- על בולטימור, המוקד הנוכחי בגל המהומות שפרצו לאחרונה ברחבי ארה״ב לאור ההרג הלא פרופורציונלי של אפרו-אמריקאים על ידי המשטרה, אני יודע בעיקר מ״הסמויה״. הסדרה האגדית, שהיא כנראה הכי היפ הופית מבין כל בנותיה של רשת HBO, נתנה לי וללבנבנים שכמותי ברחבי העולם הצצה כמעט דוקומנטרית לעולם הפנימי והמורכב שמפעיל את העיר מוכת הגורל הזו, וערים אחרות כמוה בארה״ב. ובכל זאת, כמו שאמריקאי שרואה ״פאודה״ לא באמת יצליח להבין מה קורה כאן, אין לי באמת סיכוי להרגיש את הייאוש שמכביד על החיים היומיומיים שם מצפייה בסדרת דרמה. ומה שמוזר זה שגם אם אני אקשיב להיפ הופ, שתמיד היה ה״CNN של האדם השחור״ (אם לצטט את צ׳אק די) אני לא אקבל דיווחים מדויקים מהשטח. נדמה שהמשבר החברתי והבין גזעי שמכה בארה״ב לאחרונה תפס את ההיפ הופ לא מוכן. אחרי 30 שנות האבולוציה של הז׳אנר, שהתחיל כתת תרבות בועטת, הפך בהמשך למכונת כסף מפחידה ולבסוף למגדיר העיקרי של תרבות הפופ המערבית - ההיפ הופ השאיר את המחויבות החברתית שלו מאחור ונשאר בעיקר עם החלק הכיפי והנהנתני. אז נכון, יש קנדריק לאמאר ועוד כמה אמנים שעושים מוזיקה מודעת, אבל הרוב המוחלט כבר לא מתעסק בדברים האלה. ולפתע ארה״ב, על כל הראפרים שבתוכה, מבינה שהקרקע בוערת. מעניין לראות אם ואיך האירועים האחרונים ישפיעו על מסלול השיוט של ההיפ הופ. בינתיים הדבר העיקרי שיש לנו זה ציוצים שונים של אמנים שונים על המצב. רובם ככולם מגבים את המפגינים, אבל שומרים על מתינות. קילר מייק, חצי מהצמד Run The Jewels, כתב שהשחורים צריכים להתארגן ולחשוב קדימה במקום לשבור דברים סתם. ויק מנסה, החתום הצעיר של קניה ווסט, מדבר על כך שהזעם הוא ״מתבקש, גם אם הוא מכוון למקומות הלא נכונים״. אייס קיוב פרסם תמונה שמשווה בין הפגנות בבולטימור בשנות השישים וכיום ושואל ״כמה עוד דורות זה ייקח?״ וריהאנה פרסמה תמונה (חזקה יש לציין) של שוטר שחור עם מבט מיואש. יש רק ראפר אחד שאמר באינסטגרם את המשפט הבא: ״מלחמה. זעם. כאוס. זה מה שבולטימור צריכה עכשיו. הלוואי שהייתי משם. הלוואי שהייתי שם עכשיו. הייתי משתגע עם כולם. זין על השוטרים". מי שאמר את זה הוא יאנג ת׳אג, אחד הראפרים הלוהטים ביותר כרגע וכנראה הממזר החצוף והמוזר ביותר שההיפ הופ ראה לאחרונה.
2. כדי להבין קצת יותר את סיפור ההצלחה של יאנג ת׳אג (שם אמיתי: ג׳פרי וויליאמס) צריך לקבל קצת רקע על העיר ממנה הוא מגיע - אטלנטה - ועל התפקיד המרכזי שהיא משחקת בהיפ הופ העכשווי. במהלך שנות ה-90, כל ההיפ הופ היה רק איסט קוסט נגד ווסט קוסט - ביגי נגד טופאק, ניו יורק נגד אל.איי. בתוך התחרות המתוקשרת הזו, ההיפ הופ של דרום ארה״ב נשאר בצללים ולא זכה להערכה רבה. ה-Dirty South, סגנון החריזה והביטים הספציפי לטקסס, ג׳ורג׳יה, לואיזיאנה ושאר מדינות הדרום, נחשב פרימיטיבי ולא מרשים לעומת ההפקות הנוצצות של ד״ר דרה או דיבורי השח-מט של הוו טאנג קלאן, והיחידים שזכו לאיזושהי תשומת לב היו אאוטקאסט (במקור מאטלנטה), וגם זה היה בגלל שהם בעצם לא נשמעו כמו אף אחד מהשכונה שלהם. אך עם בואן של שנות ה-2000, ראפרים כמו לודקריס, טי.איי, UGK ו-Three Six Maia החלו לחלחל מעט יותר לתוך המיינסטרים, וככל שההיפ הופ התקדם יותר מהרחובות אל הרחבות, הצליל של מכונת התופים TR-808, שעומד בליבו של הדירטי סאות׳, נעשה יותר ויותר אטרקטיבי.
ואז הגיע גוצ׳י מיין - הראפר/סוחר הסמים שהציג לעולם את מוזיקת הטראפ. אני לא מתכוון לטראפ של דיפלו ששמעתם בפסטיבל טומורלנד שנה שעברה, אלא לטראפ אמיתי - מוזיקה של סוחרי סמים, שמתארת את אורח החיים ב״Trap House״: הבית בו מבשלים את הסמים, שומרים את האקדחים, ומקליטים את השירים. בעוד בניו יורק ואל.איי ההיפ הופ והפשע החלו להתרחק זה מזה, בערי הדרום כמו אטלנטה הם עדיין מאוד קשורים - ראפרים רבים עדיין ממומנים על ידי סוחרי סמים ועבריינים, ובתי טראפ שכאלה הם נפוצים ביותר. הבשורה של גוצ׳י מיין, מלך הטראפ המקורי, לא היתה רק בתכנים ובביטים שלו, אלא בעיקר בקול שלו. גוצ׳י נשמע כאילו יש לו מקרה חמור של סינוסיטיס וגוש חמאה תקוע בתוך הגרון. שלבו את זה עם מבטא דרומי כבד וסלנג פנימי רחב, וקבלו ראפר שלא מבינים כמעט מילה ממה שהוא אומר. ובכל זאת, גוצ׳י מיין היה מרכז הכובד של ההיפ הופ באמצע-סוף העשור הקודם, ותקופת השלטון שלו בישרה על העידן החדש של הז׳אנר - עידן המוזרים. לא עוד פעלולי לשון סטייל אמינם או טקסטים כואבים סטייל טופאק - הדיבור של ההיפ הופ העכשווי הוא אישיות ביזארית וגוון קול בלתי נשכח. ליל ויין, יליד ניו אורלינס, לקח את זה אפילו עמוק יותר לתוך המיינסטרים, עם ההגשה הצרודה ועמוסת האוטו-טיון שלו, וכיום, אחרי להיטים כמו "Versace" של מיגוס ו-"All Gold Everything" של טרינידד ג׳יימס, ששרפו את הרדיו, ברור שמוזרות היא שם המשחק ואטלנטה היא השחקנית העיקרית.
3. במבט קצת יותר רציני ומעמיק על תרבות הטראפ, אפשר למצוא דמיון מעניין בינה ובין שני סגנונות אחרים שצמחו בשכונות, זכו להתעלמות ולבסוף התפוצצו בענק: הדאנסהול הג׳מייקני והמוזיקה המזרחית הישראלית. לשלושת הסגנונות השונים האלה יש עיקרון אחד משותף: הדגש על הזמר וסגנון השירה האישי שלו מעל לכל דבר האחר. בשלושתם ההפקות המוזיקליות מאוד דומות זו לזו ופועלות לפי נוסחה יחסית ברורה, וזאת כדי להשאיר מקום למבצע ולפרשנות שלו. בשלושתם המילים לוקחות חלק פחות משמעותי ונועדו בעיקר להישמע טוב כשהן מושרות על המנגינה. חובבי מזרחית/רגאיי, לא לכעוס, אני יודע שיש גם טקסטים מדהימים בז׳אנרים האלה, אבל כשאני שומע דאנסהול אני רוב הזמן לא מבין מילה, וכשאני שומע מזרחית המילים יכולות להיות מאוד רדודות לפעמים - ואני עדיין נהנה בטירוף. למה? כי המהות של הסגנונות האלה היא קודם כל מוזיקלית ומלודית, לפני שהיא מילולית ולירית. זה לא משנה מה הם אומרים כי פשוט כיף נורא לשיר ולזמזם את זה. אפשר להתחבר אליהם ברמה רגשית שיכולה להיות עמוקה הרבה יותר מלשירים עם מילים מתוחכמות. בגלל זה אנשים נפוחים שמקדשים את המילים מעל לכל, שמתלוננים כל היום על ״טקסטים רדודים״, לא מסוגלים להבין אותם ובאופן כללי לא מסוגלים ליהנות ממוזיקה ומהחיים עצמם.
4. אם כך, בעיצומו של תור הזהב של הטראפ פוסט גוצ׳י מיין, צמח לו יאנג ת׳אג, כנראה ההתגלמות הכי טוטאלית של כל העקרונות שדיברתי עליהם למעלה - בחור בן 22, גמלוני בגובה שני מטר, עם קול גבוה וצייצני, מבטא דרומי כבד ומרוח, חיבה יתרה לסמים וחוש אופנתי מוזר. יאנג ת׳אג התגלה על ידי גוצ׳י מיין ב-2012. אני שמעתי אותו לראשונה במיקסטייפ של גוצ׳י ומיד שמתי לב שמדובר במשהו אחר (ואם אתם חושבים שאני משוויץ בזה שהכרתי אותו לפני כולם, אתם צודקים). הפלואו שלו תזזיתי ובלתי צפוי, חצי מושר וחצי ממולמל, ומרגיש כמו זרם תודעה מאולתר שעדיין מצליח לפגוע בכל הנקודות. הפזמונים שלו נקלטים בראש ולא יוצאים, כפי שמעיד הלהיט הראשון שלו "Stoner", ועם כמה שהוא מסומם (והוא מאוד מסומם) יש לו שליטה וירטואוזית בקול שלו והוא מוציא ממנו אינספור גוונים ודמויות.
הכישרון של ת׳אג לא מסתיים בכתיבת פזמונים לוהטים. גם שערוריות הוא יודע לייצר יפה. קודם כל הגיעו ההצהרות האופנתיות: ת׳אג צולם כשהוא לובש שמלה של ילדה בת 12 כמעין טי-שירט, ובתמונה אחרת הוא נראה נועל מגפי Uggs. המעריצים אמנם כבר ראו את קניה ווסט עם חצאית סקוטית, אבל את זה היה להם קשה לעכל. ת׳אג גם קורא לחבריו הקרובים ״המאהב שלי״ ושאר שמות חיבה, ובכך יוצר בלבול גדול לגבי המיניות שלו. הוא טוען שהוא סטרייט, אבל אין לדעת. מה שיותר מסתורי היא השאלה האם הוא עושה את זה בכוונה כתרגיל יח״צ יצירתי. התשובה היא כנראה איפשהו באמצע. בכל מקרה, העובדה שהוא מאתגר את גבולות המיניות בהיפ הופ היא גם מעניינת כשלעצמה. השערורייה הגדולה השניה שהוא מעורב בה ליוותה את המיקסטייפ האחרון שלו, שהוכרז לפני שייצא כאלבום בכורה מלא שייקרא "The Carter 6". מה שערורייתי בזה אתם שואלים? ובכן, אם תשאלו את ליל ויין, שקורא לכל האלבומים שלו "The Carter" ומחזיק את המעריצים שלו בציפייה לפרק החמישי בסדרה, זה שערורייתי מאוד. ת׳אג טוען שלא מדובר בגניבה אלא במחווה של כבוד לגיבור שלו, אך קשה שלא לראות בזה מהלך מעליב, במיוחד אחרי שת׳אג חתם עם בירדמן, הבוס לשעבר של ליל ויין שנמצא איתו בסכסוך משפטי מתוקשר. ת׳אג מיצב את עצמו כזה שהגיע לרשת את מקומו של ליל ויין, ו-ויין עצמו לא כל כך זורם עם הרעיון. לכן הוא החליט לאיים בתביעה, ות׳אג בתגובה שינה את השם ל"Barter 6" ואמר שזה לא אלבום, זה מיקסטייפ (מכיוון שהוא מזוהה עם כנופיית ה-Bloods, הוא הוסיף את האות B בהתחלה. מטומטם, אני יודע). בקיצור, ילד מתחכם וחוצפן.
5. אז איך המיקסטייפ? ממש כיף, אם נכנסים לזה. להקשיב ליאנג ת׳אג זה כמו להקשיב ללהקת דום מטאל - אם אתה לא בראש, זה עלול לחרפן אותך אחרי כמה שירים. הביטים מינימליסטיים וכמעט נוגים, בעוד הקול של יאנג ת׳אג עף לכל עבר, בין לחישות ושירה רכה עד לצרחות של ממש, והמון קריאות ביניים מצחיקות כמו ״הא!״ ו״צ׳יש!״ שהפכו כבר לסימן היכר שלו. יש כמה באנגרים כמו ״With That" והסינגל "Check" שמדגימים את הגאונות הפופית של ת׳אג, יש כמה שיתופי פעולה עם גיבורי טראפ אחרים כמו Young Dolph ו-T.I שמרעננים את האוזן במקומות הנכונים, רגעים כמעט מרגשים ובעיקר מעושנים מאוד כמו "OD" ו"Dome" וכמו בכל מיקסטייפ, כמות נאה של פילרים משעממים שנועדו בעיקר להעביר את הזמן ולתת לת׳אג עוד קצת קילומטראז׳ של חרוזים. סה״כ מדובר במיקסטייפ טוב של אמן מעולה, שנמצא בעיצומה של קריירה שעשויה להיות אגדית. אני מקווה שהוא באמת ימצה את הפוטנציאל שלו ולא סתם יישאר ילד חוצפן, אבל אי אפשר לדעת. ת׳אג הוא אמן שאוהב להפתיע, בין אם זה על המיקרופון או באינסטגרם, ועד שייצא אלבום הבכורה האמיתי שלו באוגוסט, הדבר היחיד שאפשר לצפות ממנו הוא הלא צפוי. בינתיים אני אשיר איתו את הפזמונים בלי לדעת מה אני שר, כי לא אכפת לי.