בחודש שעבר שיחרר ג'יידן סמית' את אלבום הבכורה שלו, "SYRE", לקול ענות חלושה. הקהל דווקא חיבב אותו, עם מקום עשירי במצעד אלבומי ההיפ הופ של בילבורד ומקום 24 במצעד הכללי, אבל רוב עולם ההיפ הופ נשאר אדיש למדי. חבל, זה אחלה אלבום. כן, הוא ארוך מדי, טרחני לפרקים, פלצני בקטע ניו אייג'י ולא חסרות בו שורות מביכות. אבל הוא גם מלודי, חותך, הרפתקני, מעניין מוזיקלית וסך הכל אלבום בכורה מרשים לכל מוזיקאי בן 19.
די מובן למה קהילת ההיפ הופ חשדנית בנוגע לג'יידן סמית'. אחרי הכל, הוא בן עשירים שגדל עם כפית משובצת יהלומים בפה, נוהג לצייץ משפטי זן סתומים במיוחד בטוויטר ושחקן די בינוני ביום טוב. באופן כללי, הוא משדר תחושה של ילד מעצבן. אבל ג'יידן דווקא הרוויח את הכבוד שאותו הוא לא זוכה לקבל. במהלך שבע השנים האחרונות, כלומר מאז שהיה בן 12 (!) הוא עבד ללא הפסקה על המוזיקה שלו, משייף ומשפצר עצמו להפוך מכוכב נוער פוטנציאלי לראפר חד לשון שיש לו משהו לומר.
השיר הראשון שלו אמנם היה עם ג'סטין ביבר, אבל הוא פנה למחוזות האסאפ רוקי. אחרי שעבד עם צ'יילדיש גמבינו, טיילר דה קריאייטר, קיד קאדי ועוד ראפרים מוערכים, עדיין מנפנפים אותו כבנו המפונק של וויל סמית'. כן, הדבר הכי גדול שג'יידן סמית' עשה עד כה בחייו היה להיוולד לוויל סמית' וג'יידה פינקט סמית', אחד מזוגות המלוכה של הוליווד. אבל יותר מכך, הדבר שפוגע בקריירת הראפ של ג'יידן אף יותר מהעובדה שהוא בן עשירים זו העובדה שהוא יורש העצר לכיסאו של הנסיך המדליק – כנראה הראפר הכי חשוב שלא זכה להערכה שמגיעה לו מעולם הראפ.
מהר, נסו לחשוב על שיר הראפ שהכי הרבה אנשים בעולם מכירים בעל פה כל מילה שלו. גנגסטר פרדייס? אולי צ'יינג'ז של טופאק? לא ולא. שירו איתי: "Now this is a story all about how…". זה בסדר אם אתם לא זוכרים את הבתים במטוס מהגרסה המלאה, גם וויל סמית' לא זוכר אותם. אבל שיר הפתיחה לסיטקום הכל כך ניינטיזי "הנסיך המדליק מבל אייר" הוא כנראה שיר הראפ הראשון שרוב הילדים שגדלו בניינטיז הכירו. רק על ההישג הזה לבדו מגיע לסמית' מקום בפנתיאון הראפ, אבל אם נהיה כנים, גם בלעדיו וויל סמית' הוא אחד הראפרים החשובים בהיסטוריה של הז'אנר.
לפני ג'יידה, ווילו וג'יידן, לפני שהיה כוכב קולנוע, לפני הסדרה ואפילו לפני שסיים תיכון, וויל סמית' היה כוכב ראפ מרכזי. דרייק של סוף האייטיז. הוא פרץ לתחום בדיוק במקביל לאבני דרך משמעותיות כמו פאבליק אנמי או ראקים, בתקופה שכיום נחשבת לתור הזהב של הז'אנר, אך בניגוד אליהם נשאר באור הזרקורים לאורך שלושה עשורים רצופים. תחת הצמד "הנסיך המדליק וג'אזי ג'ף" הוא הפך לראפר הראשון שזוכה בפרס הגראמי, ואף החרים את הטקס במחאה על כך שקטגוריית ההיפ הופ נדחקה מחוץ לשידור הטלוויזיוני. "אם הם לא רוצים אותנו", אמר אז המוזיקאי בן ה-21, "אנחנו לא רוצים אותם". 29 שנים אחר כך והגראמי שחור מתמיד.
הוא הוציא להיטים בקצב מסחרר והצליח לשרוד בצמרת הטבלאות פחות או יותר עד חלוף המילניום, אתגר שאף ראפר מתקופתו לא באמת עמד בו. הוא קידם והפיץ במגוון דרכים את תרבות ההיפ הופ לכמות שהז'אנר הצעיר דאז לא יכל לדמיין בארצות שאפילו לא שמעו עליהם בגטו. מדובר באחד מנושאי דגל הראפ המשמעותיים ביותר ומוזיקאי שהשאיר לאורך השנים כמה קלאסיקות בלתי נשכחות. לעזאזל, "Summertime" הוא עדיין שיר הקיץ הטוב ביותר שנוצר עלי אדמות. אז למה, על אף כל ההישגים, הוא לא נחשב לאל בין בני תמותה בקרב חובבי היפ הופ? אם בנו של צ'אק די היה משחרר אלבום בכורה, האם גם הוא היה זוכה לבוז ששוטף את ג'יידן?
את הזלזול לו זכה הנסיך המדליק אפשר לסכם דווקא בעזרת שיר לא אופייני ששחרר בשלהי הקריירה המוזיקלית שלו, באלבום הכושל (גם מוזיקלית) " Lost and Found" מ-2005. צריך רק שורה אחת מהפזמון של "Mr. Niceguy" כדי להבין את הביקורת לה זכה לאורך כל הקריירה שלו: "לפעמים אתם טועים לחשוב שנחמד זה רך". בשנת 2000 אמינם התבדח על חשבון סמית' בשיר "The Real Slim Shady" כשאמר "וויל סמית' לא צריך לקלל בראפ שלו כדי למכור תקליטים\ ובכן, אני כן, אז זין עליו וזין גם עליך". לפרקים נראה שהמשפט הזה נאמר על ידי כל תעשיית הראפ החל מ-1990.
סמית' קדם לגנגסטראפ, קדם לאמינם, לפיפטי סנט או טיילר דה קריאייטר. הוא היה כוכב ראפ עוד כשחלקם ביקשו מאמא כסף כדי לקנות אלבום של וויל סמית'. והיא נתנה להם, כי אימהות אהבו את וויל סמית'. כן, גם אימהות לבנות. הוא היה הראפר שלא מקלל, נחמד מספיק כדי לצאת עם הבת שלך, מקדם מסרים חיוביים ובסך הכל לא מזיק. זה מה שהפך אותו לכוכב עולמי ענק לאורך השנים, אבל גם גזל ממנו את הקרדיט ברחובות. חבריו לז'אנר ראו בו מתמסחר, אבל האמת היא שזה היה סמית' מהרגע הראשון – פשוט בחור שחור ונחמד מהמעמד הבינוני שממש אוהב לעשות ראפ. למה זה רע? איך זה הופך את הקלאסיקות שלו לפחות מהנות או חשובות?
תרבות ההיפ הופ אוהבת לראות את עצמה כאנטי ממסדית, חתרנית וקשוחה. בזמן שהמוזיקה הפכה לאלימה ואגרסיבית לאורך השנים, סמית' עשה את הדרך ההפוכה והפך לנחמד ומיינסטרימי יותר ויותר דרך קריירת המשחק שלו ודימוי הסלב שבנה בעבודה קשה. שניהם הגיעו לאותו מקום – סמית' הפך לכוכב בינלאומי וההיפ הופ כבר מזמן לא מסתיר את שאיפותיו לפופולריות. ההבדל היחיד הוא שסמית' לא עשה זאת תוך כדי העמדת פנים. הוא תמיד נשאר אותו בחור ממערב פילדלפיה, בורן אנד רייזד.
לפני כחודש שחרר סמית' סינגל חדש, ראשון מזה 12 שנים. זה שיר נורא ומביך. באמת, קטע EDM-ראפ מקושקש לחלוטין שנקרא "Get Lit" ונשמע כמו אבא שלכם שמנסה לעשות דאב כושל. למעשה, סמית' לא הוציא שיר טוב כבר כמעט עשרים שנה. אבל גם אם ינסה להוציא שיר טראפ חללי עם מבטא בריטי זה לא יפחית מהעובדה שסמית' הוא שריד חי, נדיר ומצליח מאבני הדרך של הז'אנר. בזמן שחבריו לתקופה שקעו לקריירות כאטרקציות תיירותיות, סמית' רק הפך למוכר עוד יותר. זה לא מוחק את הישגיו, ואולי אפילו מעצים אותם. זה בטח לא מצמצם את היכולות של בנו ג'יידן. בז'אנר שמושתת כולו על כבוד, אולי כדאי לשים לב שנותנים אותו למי שראוי לו. והוא בדיוק נח על כס הנסיך המדליק.