מערכת היחסים המורכבת בין ההיפ הופ לעולם המיינסטרים הגיעה השנה לשיאים חדשים. בחודש יולי האחרון פורסם דו"ח מדד נילסן שקבע כי 44 שנים אחרי שנולד, ז'אנר ההיפ הופ אחראי לרבע (25.1%) מהמוזיקה שנצרכת בארה"ב, ובכך חולף לראשונה על פני כל ז'אנר אחר, לרבות רוק (23%). הכוכבים הגדולים, המוזיקאים המדוברים ואפילו כמה מאלבומי השנה - כולם נאמנים לאותה תרבות שבמשך עשרים השנים הראשונות נחשבה לטרנד זמני.
גם בישראל ישנן עדויות לכוחו המתחדש של הז'אנר, שלראשונה מזה 15 שנים חוזר לשיאו כפי שמתבטא בהצלחות של אקטים כמו קפה שחור חזק, טונה, פלד וכמובן נצ'י נצ', שהלהיט שלו "כל הזמן הזה" הפך לשיר הראפ הראשון שהצליח לכבוש את המקום הראשון במצעד השנתי של גלגלצ. הפעם, בניגוד לעידן הסאבלימינלי, יש תחושה שמדובר ביותר מביקור זמני באוזן הישראלית. איך לעזאזל הצליח סגנון מוזיקלי אתני שנולד בסביבה אורבנית ענייה ברובע הברונקס בניו יורק לכבוש את פסגות המיינסטרים האמריקאי והישראלי? ואולי יותר חשוב, מה אפשר ללמוד מזה על עתיד הז'אנר?
מאוד פשוט למצוא את שיר ההיפ הופ הראשון שפרץ למצעדים. זה פשוט שיר ההיפ הופ הראשון שהוקלט. "Rapper's Delight" של השוגרהיל גאנג שבר מספר שנים בהם ראפרים פחדו להקליט שירים כיוון שחברי התרבות המחתרתית גוננו על המבנה השברירי והמסיבתי של ההיפ הופ וחששו להפוך לראשונים שעוזבים את המסיבה והולכים לחרוט את הראפ על ויניל. הם לא רצו לבגוד בערכים של התרבות, כפי שראו אותה. היה צריך רק חברת תקליטים טרייה וחמדנית, חבורת ראפרים חובבניים (אפילו בסטנדרטים של אז) ומקצב דיסקו טרנדי ("Good Times" של Chic) כדי לפרוץ את הסכר. השיר הפך ללהיט מיידי, אבל גם יצר את הפולמוס הראשון בין תרבות ההיפ הופ לקצה הקרחון המיינסטרימי שלה.
רוב אדריכלי התרבות והאנשים שהשתתפו בקידומה עד לאותו להיט לא סבלו את השוגרהיל גאנג. עבורם הם היו מזויפים, חנפנים וגנבי שורות. שיר זה השיק את מערכת היחסים המורכבת, הסימביוזית והמעגלית בין ההיפ הופ למיינסטרים - להיט פורץ דרך מוביל להצפת השוק בשירים דומים, שבתורם מניעים תגובת נגד מוזיקלית שבסופו של דבר משתכללת עד ליצירת להיט פורץ דרך, והגלגל הענק מתחיל סיבוב חדש. המנוע של ההיפ הופ הוא למעשה הדיסוננס הקוגנטיבי שלו - הרצון להגיע למיינסטרים אבל להישאר תרבות נגד.
עם הקונפליקט הזה, ההיפ הופ פתח את האייטיז. הלהיטים הראשונים שהוליד הז'אנר נחשבו לקוריוז חצי קומי, כמו שירי חג המולד של קרטיס בלאו או הראפ הקצרצר של דבי האריס ובלונדי ב-"Rapture". אפילו למל ברוקס היה להיט ראפ. אבל עבור אותם ילדים שחורים שעדיין גרו בשכונות המטונפות של ניו יורק זה לא היה מצחיק - אלו היו החיים שלהם. לאורך החצי הראשון של שנות השמונים להיטי ההיפ הופ הפכו למורכבים יותר משעשועי הלשון של השוגרהיל גאנג. הם לפתע קיבלו טיפה מסר ("The Message") או השתדרגו מבחינת המורכבות הטכנית של הראפ ("Sucker "M.C.'s). בפשטות, הם לקחו את הראפ שלהם ברצינות, הביאו את חילוף הדורות הראשון של הז'אנר והניחו את היסודות למה שכיום קרוי תור הזהב של ההיפ הופ.
בזמן שהלבנים עדיין תפסו אותו כבדיחה, הז'אנר הצעיר תפס תאוצה ועד סוף האייטיז הספיק לייצר מגוון קלאסיקות בדמות אלבומים של פאבליק אנמי, הביסטי בויז, ראקים, ביג דדי קיין ועוד. הראפ השתכלל, התעצם והפך לתנועה מוזיקלית מבעבעת. הקהל הצעיר החל להגיע להופעות, קנה אלבומים, חולצות ופתאום ההיפ הופ הפך לכוח כלכלי של ממש. חברות התקליטים ראו את מאגר הלקוחות הבלתי מנוצל הזה וקפצו על ההזדמנות להפוך התעלמות של שנים להצפת השוק. ברוכים הבאים לימי הראפ הממוסחר.
ראשית הניינטיז הציגו סדרה של להיטים ממגוון כוכבים לרגע. ונילה אייס, אמסי האמר, יאנג אמסי. כולם זרחו לרגע וכבו מיד אחריו. הראפ שלהם היה נקי, קל לשיווק ומכוון לרחבות הריקודים של טקסי סיום חטיבת ביניים. התרבות הגיע לפרברים הלבנים וכולם רצו חלק מהשלל. לפתע היו סרטי היפ הופ ("מסיבת בית" של קיד נ' פליי), סדרות היפ הופ ("הנסיך המדליק מבל אייר"), יומני היפ הופ, צעצועי היפ הופ וכל מה שאפשר למכור כ"מגניב" לנוער. בלב הפועם של רחובות ההיפ הופ לא אהבו את זה.
התוצאה היא עלייתו לגדולה של ז'אנר הגנגסטראפ - מחוספס, אלים ובדלני. הראפ שהושפע מתרבות הכנופיות הפך ללהיט עצום אצל ילדים לבנים ועצבן את ההורים ברמות שאפילו הרוק לא הצליח. הוא השתלט על נציגות ההיפ הופ במיינסטרים וגידל את שני כוכבי הראפ הגדולים ביותר עד אותו הרגע - ביגי וטופאק. עם מותם בהפרש של חצי שנה אחד מהשני, הז'אנר נתקל במשבר. עד שזכה ללגיטימציה, הגיע לפיסגה וצבר יושרה אמנותית, הוא נשאר מיותם מביג פאפא ודיר מאמא.
מתוך הריק הזה צצו שני כוכבים שהפכו לאבטיפוס של קריירת ראפ מיינסטרימית ארוכת שנים - ג'יי זי ואמינם. הראשון היה התפתחות טבעית של התרבות, סוחר סמים לשעבר שהתפקח ומספק מסר אופטימי לקהילה שלו מבלי לוותר על האמינות ברחוב או על האפיל המסחרי. השני היה עוף מוזר, ליצן ווייט טראש שמגיע מעיר נטולת מסורת ראפ, אבל מצויד בכישרון של פעם בדור, ראש יצירתי להפליא וחוש לפזמונים. עם תחילת המילניום הם שברו שיאי מכירות, הגיעו לקהלים שעד כה התנגדו לז'אנר ומיצבו את ההיפ הופ כשחקן מרכזי בזירת המוזיקה הפופולרית ובכך סללו את הדרך, לפעמים באופן אישי, לכוכבים כמו 50 סנט, קניה ווסט, נלי, ליל ויין ולמעשה כל כוכב ראפ מאז ועד היום.
אלו היו השנים שבהם הראפ החל לפרוס את זרועותיו גם למיינסטרים הישראלי. אמנם בניינטיז היו פלרטוטים עם נייג'ל האדמו"ר ושב"ק ס', אבל הפיצוץ הגדול הגיע עם האלבומים של סאבלימינל והדג נחש. הצלחתו הגדולה של הראשון בקרב בני נוער גררה גל חקיינים וחשיפת היתר של הז'אנר, לצד כמה להיטים ממש מחורבנים, הובילה בסופו של דבר למיאוס והתפוגגות בסביבות שנת 2006. זה היה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לו.
כיום אנחנו בעיצומו של הגל השני בפריצת הראפ למיינסטרים של ישראל. נצ'י נצ' מגיע למקום הראשון, טונה עושה סולד אאוט כמעט מיידי בהאנגר וכמו בסיבוב הקודם, מאות נערים תופסים לראשונה מיקרופונים בתקווה להפוך לראפרים. הפעם אין קיצורי דרך והצלחות מהירות. הדור הנוכחי של הראפ הישראלי עבד קשה מאוד להגיע למעמדו הנוכחי ובעיקר להיפטר מאלמנט החקיינות האמריקאית שדבק בדור הקודם. זה ראפ ישראלי לכל דבר, כזה ששואב מראפרים אמריקאים, אבל גם מצליח לבסס את עצמו במקומו עם יצירות ישראליות ישנות כחדשות.
אם למדנו משהו מהשתלטות הראפ האמריקאי על המיינסטרים, זה שהדרך היחידה לשרוד היא להתפתח ולאמץ שינויים. בכל פעם שההיפ הופ התעצבן על איך שנשמע המיינסטרים הוא מצא סאונד חדש. המיינסטרים בתורו נשחק, ונאלץ לפנות לאותו צליל חדש כדי להתחדש. כך גם קרה בישראל, בתהליך איטי. הראפרים של היום נמצאים בעידן הג'יי זי ואמינם, כשהראפ בדיוק מניח את אבן היסוד למושבו הקבוע בתודעה הקולקטיבית של ישראל. אם ימשיך להיות מספיק גמיש ומקורי הוא גם יוכל לשרוד שם ממש כמו אחיו הגדול מאמריקה.