רגע, על מה דיברנו? אה נכון, ראפרים סטלנים, האגף הבוטני של ההיפ הופ. לא כל ראפר שמעשן הוא ראפר סטלן. בשביל להיחשב לחלק מהקבוצה הלא כל כך אקסלוסיבית הזו צריך שמריחואנה תהיה מאפיין מובהק של המוזיקה - שהוויד יהיה ההשראה, הנושא, האווירה והריח של הכל. סרט של סת' רוגן על ביטים. יש ראפרים שהפכו בזכות העיסוק בעשב לאגדות בתרבות המריחואנה המתפתחת תמידית, אבל נדמה שתרבות ההיפ הופ מתחילה למאוס בסיווג הכבר כל כך שחוק הזה. לא חסרים סטלנים בהיפ הופ, אבל ראפרים סטלנים קלאסיים מתפוגגים לעננת עשן חשודה. רק שאלו את אחרון הסטלנים, וויז קאליפה. הוא בטח יענה לכם "רגע, על מה דיברנו?"
אה נכון, וויז קאליפה. תלמידו המוצלח ביותר של סנופ דוג ונושא כתר הקנאביס הנוכחי בז'אנר ההיפ הופ הוציא את אלבומו השישי, "Rolling Papers 2", המשך לאלבומו המצליח ביותר מלפני שבע שנים. טוב, זה לא כזה קשה ליצור אלבום המשך ליצירה שמתמקדת בג'ויינטים - זה גם ככה הנושא האהוב על מיסטר קאליפה. למעשה, מתוך 25 השירים שמרכיבים את האלבום בן השעה וחצי, רק בשניים אין אף אזכור לירוק המתוק הזה. זה הרבה שאכטות. טוב, זה הגיוני מראפר שסיפר בעבר בראיונות שהוא קונה מריחואנה ביותר מ-10,000 דולר כל חודש, ולאחרונה גם טען שהתקציב הזה גדל. או שזה ממש מלא גאנג'ה או שממש דופקים אותו במחיר בטלגראס.
האזנה לאלבום הארוך במיוחד מוכיחה שהוא לפחות מעשן את הוויד הטוב ביותר בסביבה. זה הוא אלבום ראפ סטלנים אידיאלי, עם מגוון רחב של סגנונות שמתאחדים תחת טביעת האצבע מלאת האבקנים של קאליפה. מעריצים חששו שהוא ינוע לעבר עולם הפופ בעקבות ההצלחה העצומה של השיר "See You Again" עם צ'ארלי פות' (שהיה הווידאו הנצפה ביותר ביוטיוב עד שנוצח ע"י דספסיטו), אבל על אף שהאלבום מכיל כמה שירים שמכוונים להפוך ללהיט, רוב רובו של האלבום הוא פשוט עוד מאותו הדבר הטוב שקאליפה עושה כבר עשור, עם מעט נגיעות עדכניות מתבקשות שהופכות את הפרויקט הזה למרענן. ביטים איטיים למעשני האינדיקה, שירים אנרגטיים לסאטיבה והמון פזמונים מלודיים שידבקו לראש עם כל פאף. מוזיקה אידיאלית לסשנים ארוכים לתוך הלילה.
עישון מריחואנה מלווה את ההיפ הופ כבר שנים רבות. התייחסויות אליו החלו בשלהי האייטיז, כשהראפרים החלו לדבר על החיים היום יומיים שלהם בפתיחות גדולה יותר, פרץ למיינסטרים עם אלבום הבכורה של ד"ר דרה והשתלט על ההיפ הופ עד סוף העשור. מחקר שבחן את 125 שירי ההיפ הופ המצליחים בין 1994 ל-1997 גילה ש-69 אחוזים מהם כללו התייחסות לחומר האסור. ישנן סיבות רבות לנתון המשוגע הזה, למשל אחוז המעשנים הגבוה בקרב מיעוטים באותם השנים והשורשים הג'מייקנים של התרבות, אבל המעניינת בהם היא סיבה חברתית פשוטה מאוד - התרסה.
ההיפ הופ הוא ז'אנר מתריס, מעצם קיומו ועד האופן שבו הוא מונגש לעולם. כשקוראים להיפ הופ ז'אנר מחאתי לא מתייחסים אך ורק לשירי המחאה שיצאו ממנו, אלא לעובדה שהוא קיים. הוויד היה אחד מכלי ההתרסה הגדולים ביותר - אחרי כמה שנים בחסות יחסי הציבור הטובים של ההיפים, המריחואנה חזרה להיות מיוחסת למיעוטים ואלימות בחסות קמפיין המלחמה על הסמים של ריצ'רד ניקסון והרפובליקנים שבאו אחריו. ההיפ הופ הפך את הקערה על פיה, ובדיוק כפי שעשה לאלימות, הוא התהדר בנגע הסמים והפך אותו לנושא לגאווה. שם החלו שירי הראפ שמהללים את הסמים ואת סגנון החיים שמתלווה אליהם. שם גם החלו הראפרים הסטלנים להתגבש.
סנופ דוג, מת'הוד מן, רדמן וסייפרוס היל היו מהראשונים להפוך את הצמח לקריירה בערך באותם השנים, מעט אחרי שד"ר דרה התחיל לעשן את הקרוניק. הם הצליחו לפנות לקהילת הסטלנים העולמית, יצרו המנוני עישונים והצליחו הלכה למעשה להחליף את הסטונר רוק בתור פסקול העישונים המועדף. המוזיקה הזו גם הפכה לפסקול של ממש בשילוב עם סרטי הסטלנים שצברו תנופה בניינטיז. הראפרים הללו, שכל תדמיתם היתה שלובה בעשב, עדיין שמרו על אלמנט ההתרסה בדומה לאופן שבו ווילי נלסון פעם לפניהם - גישתם היתה אנחנו מעשנים, תתמודדו עם זה.
העניין עם התרסה הוא, שבדומה לילד שצעק זאב, האפקט נחלש לאורך הזמן. עד שנות האלפיים הוויד הפך לכל כך דומיננטי בהיפ הופ עד שהוא התמצב לקלישאה. התרגלנו לדמות הראפר עם ג'וינט הענק בפה שמתרברב בכמה הוא מעשן. התחושה הזו מתבטאת דווקא בשיר ישראלי מהתקופה האחרונה, "רבע קילו" של מיכאל סוויסה וטל טירנגל. סוויסה, שרוב אלבום הבכורה שלו עוסק בעישונים, מתהדר שהוא טחן רבע קילו מריחואנה בשבועיים, הגזמה מכוונת שמהווה סוג של פארודיה עצמית. המערכון שפותח את השיר, בו הקולגה קיד כופר נוזף בסוויסה, מתמצת את השאלה שעומדת מול כל ראפר סטלן: "חאלס, כמה אתה יכול לעשות שירים על וויד אחי?".
ההתרסה של הוויד נחלשת לא רק בשל מיצוי החומר (טיהי), אלא גם בשל סיבות פרקטיות לחלוטין - וויד כבר לא כל כך מתריס. ב-31 מחמישים מדינות ארה"ב השימוש במריחואנה רפואית מותר, ב-13 מדינות יש חוקי אי הפללה וב-9 מדינות השימוש כבר מותר למטרות הנאה והנתון הזה צפוי לגדול, על אף התנגדות ממשל טראמפ. אין מה לעשות, התוצאות בשטח מוכיחות בוסט לכלכלה והקפיטליזם תמיד ינצח. גם בארץ אנחנו מתקדמים לאט מדי לעבר לגיטימציה לצמח הפופולרי. העניין הוא, שככל שהוויד הופך לחוקי, כך יוצא העוקץ מכל ההתרסה. וואלה יופי, אתה ראפר שמעשן וויד. ממש כמו הקופאית בוול מארט והברוקר בוול סטריט.
הראפרים הסטלנים של היום הם התפתחות טבעית של טפטוף תרבות המריחואנה לתוך התרבות הפופולרית. למעט וויז וכמה ראפרים פחות מצליחים, הסטלנים החדשים מגיעים עם טוויסט. אקשן ברונסון הוא סטלן נהנתן ואקטיבי עם נגיעות פסיכודליה ודגש על מאנצ'. קילה מייק הוא סטלן דעתן ואקטיביסט עם אגרסיות שמופנות לכל האנשים הנכונים. דני בראון הוא סטלן צווחן שמשוגע על כל הראש. הוויד, על אף היותו חלק חשוב מהתדמית שלהם, הוא לאו דווקא הדבר שמאפיין אותם יותר מכל דבר אחר. הוא פשוט חלק מחייהם, ממש כפי שהוא חלק מחייהם של כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם. חלק, לא העיקר.
וויז קאליפה הוא מאחרוני הפרטים בזן נכחד. הראפרים של היום מתעסקים בסמים אחרים, מאלה שבאים בדמות כדורים, עם מרשם או בלעדיו. המוזיקה שלהם תואמת לחלוטין את אופי הסמים שהם לוקחים - מובלת על ידי ניהליזם מאני-דיפרסיבי ומכוונת למועדונים. לכן האלבום של וויז הוא שריד של תקופה אחרת, בה לעשן מריחואנה נחשב לאקט אסור. לימים בהם עצם הזכרת מריחואנה בשיר הרגיז את הממשל. לימים בהם לעשן אשכרה היה מגניב. רגע, על מה דיברנו?