סולג'ה בוי מתכנן עוד קאמבק רבותי. זוכרים אותו? הילד שלפני יותר מעשור התפוצץ על ז'אנר ההיפ הופ עם מה שהוגדר כריקוד הכי טרנדי מאז המקרנה, הסופרמן (הווו) – ריקוד מטופש שהפך את השיר "Crank That" ללהיט עצום. בדיעבד, סולג'ה בוי היה החלוץ במחנה לדור הנוכחי של הראפרים: השירה הממולמלת, הליריקס המטופש, ההצלחה הוויראלית והקשר הישיר עם המעריצים ברשתות חברתיות. אני עדיין לא סובל את השיר הזה. כנראה זה למה מעניין לי את המקרנה שסולג'ה בוי מבטיח קאמבק, אבל הדרך שבה הוא בחר להכריז על שובו דווקא מעניינת במיוחד – בשיחת טלפון מהכלא שצולמה לעמוד האינסטגרם שלו. צחקו צחקו, אבל יש סיכוי שהכלא דווקא יעזור לקאמבק.
בתי הכלא מלאים בראפרים מצליחים. זה לא ביטוי, זה פשוט עובדה. קודאק בלאק, YNW Melly, בובי שמרדה, טקאשי סיקסניין, ואלו רק מי שברגעים אלו ממש מעבירים את זמנם בין הסורגים - אם סופרים גם ראפרים שביקרו לזמן מה בכלא, אפשר למנות ברשימת האסירים לשעבר את סנופ דוג, ליל' ויין, ליל' קים, DMX, לוריין היל, T.I, גוצ'י מיין, O.D.B, סליק ריק ואפילו פאקינג ג'ה רול. גם זו רשימה חלקית במיוחד. חלקם היו בכלא לפני שפרצו, חלקם אחרי שנעלמו ורובם ביקרו שם בשיא הקריירה, אבל הכלא מעולם לא מנע מהם להיות ראפרים מצליחים. למעשה, אם כבר, הוא עזר לחלקם.
המקרה הבולט ביותר הוא גם של האסיר המפורסם ביותר, טופאק שאקור. אסיר מספר 95A1140 הפך בשנת 95 לאמן הראשון שהגיע לראש מצעד הבילבורד, עם האלבום "Me Against the World", בעודו מרצה את עונשו, כ-9 חודשים על אישומי תקיפה מינית. שום אות קלון לא נשאר עליו, לפחות בעיני הציבור, שכן אלבומו הבא "All Eyez on Me" הפך לאלבום הנמכר ביותר שלו. שוג נייט, המנהל מעורר האימה של לייבל התקליטים דת' ראו, שילם דמי ערבון בסך 1.4 מיליון דולר כדי לשחרר את טופאק ולגייס אותו ללייבל. הכלא רק חיזק אותו, ליבה את התדמית הציבורית הבוערת שלו, ונתן לו מוניטין רחוב שאי אפשר לרכוש גם ברחוב.
בית הסוהר הוא לא רק מקפצה לקריירה עבור ראפרים, אלא השראה תרבותית של ממש. למשל אופנת הרחוב של ההיפ הופ, אתם יודעים, בגדים רחבים, מכנסי באגיז שתלויים מתחת למותן, נעליים רחבות ללא שרוכים – הלוק הזה לא הגיע משום מקום, סתם כי הראפרים רצו להיראות כאילו הם התלבשו בחושך. כשאסירים היו מגיעים למעצר, הסוהרים היו לוקחים מהם את החגורה ואת שרוכי הנעליים במטרה למנוע התאבדות. כשהם היו מקבלים בגדי עבודה – חולצה לבנה וג'ינס שחור – אף אחד לא בדק שהם במידה, וכך אסירים רבים התהלכו עם בגדים ענקיים, ללא חגורה שתחזיק אותם מעל המותן. כשהאסירים יצאו לחופשי לבסוף, הם אימצו את הלוק כמעיין תמרור אזהרה מתריס.
ראפרים, כמו ראפרים, תמיד מחפשים השראה מגיבורי הרחוב – הסרסורים, סוחרי הסמים והפושעים הקטנים, או במילים אחרות, האנשים היחידים בגטו שמשיגים כסף. ההשראה הזו לא עוצרת באופנה. התרברבות במעורבות פלילית היא אחת מהקלישאות הנודעות של ההיפ הופ, והכלא הוא החותמת האולטימטיבית לאישיות קרימינלית. יש אין ספור שירי היפ הופ בנושא הכלא מכל זווית אפשרית. שירים על בריחה מהכלא ("Black Steel In The Hour Of Chaos" של פאבליק אנמי), שירים שנועדו לתמיכה בחברים שמרצים את עונשם ("One Love" של נאס), שירי חרטה על הזמן שאבד ("Too Many Years" של קודאק בלאק) וכמות מפחידה של תיאורי חוויות מהכלא (למשל, "Behind Bars" של מספר הסיפורים המבריק סליק ריק).
ארצות הברית היא המדינה עם אוכלוסיית האסירים הגדולה בעולם, כ-7 אנשים מכל אלף בכל רגע נתון נמצאים מאחורי סורגים. כשמסתכלים על הנתונים לפי גזע התמונה הופכת לברורה בהרבה – 40 אחוז מהאסירים האמריקאים שחורים, נתון מטלטל ברגע שיודעים שהם מהווים רק 12 אחוז מאוכלוסיית ארה"ב. הכליאה הלא פרופורציונלית הזו הובילה למצב שבו, מבחינה סטטיסטית, כל גבר אפרו־אמריקאי שלישי יבלה במהלך חייו זמן מסוים בכלא. תחשבו על זה לרגע – מה הסיכוי שבתור אדם שחור שגדל בשכונה קשה אין לך קרוב משפחה או חבר שנמצא בכלא, או גרוע מזה, האסיר הוא אתה? לא פלא שזה נושא שחוזר בכל כך הרבה שירים.
מעבר למציאות הקשה שזה מייצר, הכלא גם מייצג היסטוריה קשה בהרבה. שלילת החופש, שלשלאות על הרגליים, עבודה בפרך ללא שכר. מזכיר לכם משהו? ראפרים רבים דימו את הכליאה ההמונית של אמריקה המודרנית לעבדות שממנה סבלו אבותיהם. הטראומה הקולקטיבית שנשארה לקהילה השחורה מתערבבת עם זו שהם מתמודדים איתה בשנים האחרונות, ומדגישה את התפקיד של האמנות, הראפ במקרה הזה, בתור הקול היחיד שיש לאנשים שלא יכולים לבטא את קולם.
אסירים הם אחת הקבוצות הנחלשות ביותר בחברה המודרנית. תראו לי עוד קבוצה שנשלל ממנה חופש אישי, הזכויות לאכול, להתקלח, להשתין, לשוחח עם בני משפחתם, לנשום אוויר נקי בכל זמן. בסדר נו, חיילים לפחות מקבלים הערכה. אבל אסירים הביאו את זה לעצמם, הפרו חוקים של החברה ואולי אפילו פגעו בבני אדם אחרים. אבל הם עדיין בני אדם. שאלות על שיקום, השתלבות חזרה לחברה, תנאי מאסר, זכויות בסיסיות ואפילו עונש מוות עולות בנושא אסירים, ולעיתים קרובות מדי יש נטייה לשכוח שגם אדם שפשע הוא עדיין אדם, עם חרטה, חלומות, יצירתיות ומשהו חשוב לומר. ההיפ הופ נותן את המקום לקול הנדיר הזה, מציג פתח לחמלה גם עבור האנשים שלא תמיד הרוויחו אותה.
לפני כארבע שנים פורסם באתר ההיפ הופ Worldstar סרטון המציג שבעה אסירים מבית הכלא קרשאו בדרום קרולינה שמבצעים שיר ראפ שלם ללא שום אמצעים. אין להם דיג'יי או כלים מוזיקליים, רק בחור אחד (עם גבו למצלמה) שמכה בדלת ברזל, קיר ונעזר בקולו לייצר ביט שלם. ההתלהבות שלהם מדבקת, הפזמון שורף והאווירה הכללית מבטאת החופש שמוזיקה יכולת לתת אפילו למי שנשלל ממנו החופש האמיתי. קצת אירוני, בהתחשב בכך שכל אחד מהאסירים בסרטון נשלח לכמעט 3 שנות בתנאי בידוד על צילום והפצת הקליפ המאולתר, כיוון שהשתמשו בטלפון סלולרי שהוברח באופן לא חוקי לתוך כותלי הכלא. סיפור מבאס, אבל כשחושבים על זה, האסירים כבר סיימו את הבידוד. השיר, לעומת זאת, נשאר לעד.