בכל פעם שנאס מוציא אלבום אני מתרגש. קשה שלא, הרי מדובר בפיסת היסטוריה חיה – מועמד קבוע לרשימת חמשת האמסיז הכי טובים שעוד חיים, אגדת היפ הופ בשר ודם ואדם שבהינף אלבום בכורה אחד, שיצא עוד לפני שחגג 21 שנה, שינה לחלוטין את תרבות ההיפ הופ. 25 שנות קריירה מאחוריו והוא עדיין פעיל, הישג מרשים במקצוע הקטלני שהוא לעשות ראפ. במידה רבה, זה נס שנאס משחרר חומרים בשנת 2019.
אולי זו הסיבה שבניגוד ללא מעט חובבי ראפ, לא התאכזבתי מהריליס החדש שלו, "Lost Tapes 2". זה לא שאני עושה לו הנחת קשיש, אבל פרספקטיבה קלה על רכבת ההרים היצירתית שהיא הקריירה של נאס עוזרת להתמקד במה שטוב ולשחרר את הפחות מוצלח. הריליס החדש שלו בהחלט מציג מעט מכל צד, וזה די הגיוני בהתחשב בכך שמדובר באסופת שירים שלא מצאו את מקומם באלבומים מהעשור וקצת האחרון. קצת בלאגן, אבל בכל זאת לא אכפת לי מה תגידו, זה עדיין נאס.
"Lost Tapes 2", כיאה לשמו, הוא סוג של אלבום המשך לאוסף שהוציא נאס לפני 17 שנים. אני אומר סוג של כי הרי אין קשר בין האלבומים למעט הדמיון בקונספט - יש מי שיקראו לזה שאריות, אבל בעיני הרבה יותר נכון להביט על האוסף המזגזג הזה בתור ערימת רעיונות קטנים שלא פותחו לפורמט אלבום מלא. כשהאלבום המשותף של נאס וקניה יצא בשנה שעברה באתי מלא בתקווה לשמוע משהו יוצא דופן, והתוצאה היתה נחמדה, אבל לא מעבר. לאלבום הזה כבר הגעתי בלי ציפיות מיוחדות, ולכן אין מה להתאכזב.
ציפיות היא מילת מפתח בכל הנוגע לקריירה של נאס. כשאלבום הבכורה שלך זכור בתור אלבום ההיפ הופ המושלם בהיסטוריה, קשה מאוד לעמוד ברף שקבעת בעצמך. זה התבהר כשנאס הוציא, שנתיים אחרי, את "It Was Written", שאמנם היה הצלחה מסחרית מסחררת אבל נחשב לאכזבה מוזיקלית. זה מצחיק לחשוב עליו במונחים של אכזבה, כי מדובר באלבום לא רע בכלל, אבל ההשוואה לאילמטיק לא עשתה לו חסד. לצערו של נאס, ההשוואה הלא הוגנת הזו המשיכה להתקיים לאורך כל הקריירה שלו.
אבל נאס הוא לוחם מסוג אחר. גם כשפרץ בגיל נעורים, הוא לא היה הנער הפזיז שעושה פאסון על הוותיקים ממנו. אני חושב שקוראים לזה רוח זקנה, אבל כבר בגילאי הנוער שלו נאס נשמע כמו לוחם למוד קרבות שנותן עצה לאחיו הצעירים, מספר בקול מחוספס על קרבות עבר, חולק חוכמה עתיקה שפסה מן העולם. אחרי 25 שנים במשחק, הוא באמת הפך לזקן השבט. ג'יי זי עסוק בלקנות את כל עולם האמנות, ד"ר דרה מאתר כישרונות ומוכר אוזניות, אבל רק נאס נשאר מפוקס על המוזיקה.
עם כל כך הרבה שנים בתעשייה קשה שלא לצבור ביקורות עליך, ולנאס בהחלט לא חסר נקודות חולשה. הוא גרוע בבחירת הביטים, לפעמים שוכח את עצמו לטובת פוזת העושר הקלישאתית ובכל פעם שהוא שר בפזמון מלאך יורה לעצמו בראש. אבל מבט זריז על הקטלוג שלו מראה שהטוב גובר על הרע – הוא אמנם לא נסק שוב לפסגות של אילמטיק, אבל האלבום חסר השם, האלבום המשותף עם דמיאן מארלי ואפילו אלבום הגירושין שלו מקאליס, "Life is Good", היו פיסות היפ הופ נהדרות. וזה עוד משלהי הקריירה שלו, אחרי שהכריז באירוניה על מותו של ההיפ הופ.
עם כל הבעייתיות של העליות והירידות שבו, "Lost Tapes 2" מייצגת גם את נאס ברגעי זהב. כשהוא חד, אין אף אחד שיכול לעמוד מולו. כך למשל, בשיר "QueensBridge Politics", הוא מספיק לבטא חרטה על סכסוך שלא הספיק לסיים עם פרודג'י ממוב דיפ לפני שנפטר, ותוך כדי מספר על ההיסטוריה האנושית, ההיסטוריה הפרטית וההיסטוריה האזורית שלו. "Tanasia" מצייר תמונה מוחשית במיוחד של דמות וסיפור הרקע שלה, כפי שרק נאס יודע להציג. ב-"Jerreau of Rap" הוא מעלה את רוחו של אל ג'ארו כדי לערבב ג'אז והיפ הופ באופן שלא שמענו בעבר. ב-הראפ שלו עדיין שנון וחכם, גם אם לא קולע בכל שיר.
ההיפ הופ ממהר לשפוט לחיוב או שלילה. "אתה פאנקי רק כמו הקטע האחרון שלך", אמר אנדרה 3000, אבל הקריירה של נאס מוכיחה אחרת. הוא מצליח להישאר במעמדו המכובד גם אם הדיסקוגרפיה שלו לא חסרת פגמים, מכיוון שהוא תמיד יודע לחזור עם משהו מעניין. גם בוב דילן לא הוציא רק אלבומים מושלמים, אין סיבה לדרוש מנאס אחרת. עד האלבום המושלם הבא, שאין לי ספק שעוד יבוא, אפשר להסתפק בערימת שירים מפוזרים שמזכירים לנו שעם קריירה מטלטלת שכזו, אפשר לסמוך על נאס.