עם כמה שהוא הפך לנפוץ בשנים האחרונות, קצת מפתיע לגלות ש-Mumble Rap (ראפ מלמולים בתרגום חופשי) הוא מונח טרי יחסית. בקושי שלוש שנים עברו מאז שוויז קאליפה זרק בנונשלנטיות את הביטוי במהלך ריאיון מבלי לדעת שהוא מגדיר שם לתופעה התרבותית הכי מדוברת בשנים האחרונות – ראפרים צעירים שמתעדפים מלודיה מדבקת וליריקה רפטטיבית על פני דיקציה ברורה או יומרה כלשהיא לעומק.
כמו האמנים שלרוב מוגדרים תחתיו, גם המונח מאמבל ראפ בעצמו שנוי במחלוקת. יש שרואים בו עלבון הלועג לנטייה של אותם ראפרים לבטא את מילותיהם באופן רופף, ויש התופסים אותו כתיאור נטול שיפוט לגל הצעיר שפשט על עולם הראפ. הדואליות הזו מבטאת היטב גם את היחס לתופעה: או שאוהבים את זה, או שמתנגדים לזה. אין אמצע. כך או כך, קשה להתווכח עם ההצלחה המשוגעת של הז'אנר הצעיר הזה, שעושה בדיוק מה שמוזיקת נעורים צריכה לעשות – להרעיש הרבה ולעצבן את המבוגרים.
ליל פאמפ, דור שני או שלישי למאמבל ראפ, הפך לאחד הסמלים של התופעה אחרי שהלהיט שלו "Gucci Gang" הפך לויראלי (מתקרב ל-900 מיליון צפיות ביוטיוב) ונתקע לכל מי ששמע אותו אפילו פעם אחת בראש לעד. לפחות זה שיר שכיף להיתקע איתו. פאמפ נחשב לסאונדקלאוד ראפר, תת־תנועה של יוצרים פרועים שפרצו בעזרת פלטפורמת המוזיקה שעל שמה נקראו. הם מגיעים לרוב מאזור פלורידה, נשמעים לרוב כמו גרסאות לו-פיי למאמבל ראפ ונראים לרוב כמו ליצנים מסרט אימה גנגסטרי, מכוסים בראסטות צבעוניות וקעקועי פנים.
פאמפ הוא כל הדברים הללו ועוד – ילד חצוף שנולד אחרי בהלת באג 2000 והספיק לחתום על חוזה בשווי של 8 מיליון דולר לפני יום הולדתו ה-18. אני יודע, הולי שיט. על פי השמועות מדובר בחוזה עבור אלבום אחד בלבד, "Harverd Dropout", אותו הוציא השבוע לאחר עיכוב של כמעט שנה מתאריך השחרור המקורי. זה אמנם מלא זמן בעידן שבו חזון 15 דקות התהילה של אנדי וורהול קרוב מתמיד, אבל פאמפ הצליח לשמור על רלוונטיות בעזרת סינגלים כמו "I Love It" עם קניה ווסט, שיר סליזי הומוריסטי שלווה עם קליפ שמתחנן להפוך למם.
מי ששופט אלבומי מאמבל ראפ, או טראפ באופן כללי, על פי הסטנדרטים הנוקשים של ההיפ הופ הישן מפספס חוויה שונה ממה שהכיר. אין טעם לחפש שם משחקי מילים חכמים, להטוטי לשון מבריקים או פלאו מרשים. זה קצת כמו לבחון טניסאי שולחן מקצועי על פי מדדים של אצן אולימפי. רק אחרי שמשחררים את הקביעות המחשבתית שראפר צריך להיות כך או כך, אפשר סוף סוף ליהנות מהמנעד הרחב של מה ראפר באמת יכול להיות. רק כך הצלחתי להבין ולאהוב ראפרים כמו יאנג ת'אג, ליל' יאכטי או חבורת הסאונדקלאוד. אבל גם בסטנדרטים של מאמבל ראפ, האלבום של ליל פאמפ הוא המקום אליו מוזיקה טובה הולכת כדי למות.
הייפ לחוד, האלבום בן ארבעים הדקות הוא אחד האלבומים הגרועים ב-2019, ואנחנו רק בפברואר. הצפיות אמנם לא היו בשמיים, אבל הילת הלהיטים שהנפיק פאמפ עד כה ורשימת אורחים מכובדת במיוחד גרמו להאמין שבמקרה הכי רע זה יהיה אלבום שכיף להרעיד אותו את הרמקולים ברכב. בפועל, כבר עדיף להרעיד אותם עם טוטאל לוס לרכב. למעט שניים-שלושה שירים כייפים, רובם כבר יצאו כסינגלים ונשענים בכבדות על ביט מוזר ואורחים כמו קניה ווסט, ליל ויין וחברי מיגוס, האלבום של פאמפ מתגלה כגרסה המוזיקלית לפסטיבל Fyre, שהתפרסם בהיותו כישלון קולוסאלי במסווה של תמונת אינסטגרם מפתה. תדמית שקרית ריקה מכל ערך.
פאמפ דווקא היה אחד מהראפרים המהנים ביותר מהדור החדש. בין כל הדיכאוניים שייבבו על הביט (ואני לאו דווקא אומר את זה כדבר רע), הוא היה סוג של חד קרן צבעוני ומקפץ שעושה שירים מדבקים ומהנים כאחד. בין נטייה לטרוליזם חינני וקליפ עם טיגריס, פאמפ נתן את התחושה שהוא הולך להיות הליצן המודע לעצמו, זה שלא לוקח את עצמו ברצינות עם טונה אנרגיה מבדרת ושורות מפגרות עד גיחוך. במקום זה קיבלנו שיכפול מהול במים של כל קלישאות המאמבל ראפ וללא שום תבלין רענן.
"Harverd Dropout" הוא מה שקורה כשהמאמבל ראפ מכוון למיינסטרים. אם הטראפ זה הפאנק החדש, ליל פאמפ הוא הפופ-פאנק הנבוב של ראשית המילניום, Simple Plan לעניים. כל האסתטיקה בלי טיפה מהתוכן שהפך את הז'אנר למהנה. פאמפ דובק בנוסחה של שירי שתי דקות מרוב עצלנות, צועק בכל המקומות הלא נכונים, מעמיס את האלבום באד-ליבס (קריאות ביניים וחלק מרכזי בטראפ) יתר על המידה וחוזר על כל שורה שניה במטרה להדביק עוד גוצ'י גאנג לראש, וזה מרגיש כל כך מתאמץ. המילים מטומטמות אפילו ביחס למאמבל ראפ, ואפילו שכל הראפרים מדברים על סמים, כסף וכיבושים מיניים, איכשהו פאמפ מצליח להגזים גם בזה.
ליל פאמפ הוא סימן אזהרה צבעוני במיוחד לכל הראפרים הצעירים שעושים מוזיקה שמבוגרים שונאים – גם מוזיקה טיפשה צריך לעשות בחוכמה. במידה מסוימת, הוא מזכיר יותר מהכל ראפר אחר שבמקרה עלה לחדשות בשנה האחרונה בהקשר לפסטיבל Fyre, ג'ה רול. הרבה לפני שהמאמבל ראפ פילג משפחות, הראפ הטיפש היה נחלתו של הגנגסטר ראפ, וג'ה רול היה כלבלב הגנגסטר ראפ של הפופ. כל האסתטיקה בלי טיפה מהתוכן שהפך את הז'אנר למהנה. זה הצליח בזמנו, אבל הקריירה שלו לא שרדה מעבר. רק השבוע הסתובב ברשתות החברתיות סרטון של ג'ה רול מופיע במגרש כדורסל במילווקי ומנסה לשלהב בחוסר הצלחה את הקהל המנומנם. עכשיו זה הרגע של ליל פאמפ, אבל אם ימשיך להוציא מוזיקה כזו חסרת מעוף, העתיד שלו נראה אפל אפילו מההווה של ג'ה רול.