אקשן ברונסון הוא חיית הכוח שלי. הוא המדריך הרוחני, השאמן הפנימי, הפטרונוס שלי. אני יודע את זה כי הוא ריחף אליי מהשמיים. בנדנת דגל אמריקאי על ראשו, זקנו הג'ינג'י המפואר מתנופף ברוח, לב מדמם מקועקע בענק על חזהו ושרוולי פרחים על זרועותיו. בראשי התנגן הלופ הפסיכודלי של שירו "Easy Rider", אותו השאיל ברונסון מלהקת הפופ-רוק הטורקית מאזהר-פואת'-אוזקן. צליל שהתאים לאיוואסקה שהבעירה לי את התודעה. הספיק לי מבט אחד לתוך עיניו התכולות, עם פירורי אדמדמות של וויד, כדי להבין בדיוק מה הוא רוצה להעביר לי. אני צריך לחיות יותר כמו אקשן ברונסון.
יש הרבה סיבות לקנא בראפר/שף/מנחה/סטלן המקצועי, אקשן ברונסון. אלבומו הרביעי, "Blue Chips 7000", יצא לפני חודשיים, ובמקביל הוא הספיק לשחרר את ספר הבישול/ביוגרפיה הראשון שלו, "Fuck, That's Delicious". תכנית האוכל הפופולרית שעליה נקרא הספר, סיימה את עונתה השניה בערוץ Viceland, ובנוסף, יש לו עוד שתי תכניות בערוץ: הראשונה, שנקראת בפשטות "אקשן ברונסון צופה בחייזרים מן העבר", מציגה את ברונסון וחבריו (ראפרים, מפיקים או סתם טמבלים) מעשנים וויד וצופים בתכנית הביזארית "חייזרים מן העבר" של ערוץ ההיסטוריה. השניה, "The Untitled Action Bronson Show", היא תכנית לייטנייט יומית ומופרעת שעלתה לשידור השבוע. בפרק הראשון שלה, הוא אירח את וויקליף ז'אן, שהשתכר מיין, השתתף בקרב ברייקדאנס וניגן עם השיניים שלו על גיטרה חשמלית. טיפה לפני, ברונסון רץ לשירותים כי הוא לא רצה שוויקליף יראה אותו מתרגש מכריך.
אפשר להבין מדוע ברונסון בן ה-34 טורף את החיים בזמן שיתר בני התמותה ממשיכים עם שגרה יום יומית. עד גיל 27 הוא חי כמונו, אולי טיפה יותר מעושן. 27 זה גיל שבו מוזיקאים מסיימים את חייהם, לא מתחילים את הקריירה, אבל ברונסון בכלל לא רצה להיות מוזיקאי. לפני שתפס לראשונה מיקרופון, הכלי הראשון שלו היה המחבת. בן לאב מוסלמי שעלה מאלבניה ואם יהודיה מניו יורק, אריאן אסלאני (זה שמו, מה לעשות) תמיד אהב לאכול, ותמיד ראו את זה עליו, כך שברגע שהפך לשף אף אחד לא היה מופתע. הוא גם היה טוב בזה והספיק להתברג כשף במסעדת יוקרה. הוא היה סתם עוד ניו יורקי חוצפן וברברן שאהב לעשות ראפ במטבח, ואז הוא שבר את הרגל.
ברונסון חייב את חייו למנקה עצלן. בעודו סוחב פלטה של אוכל הוא החליק על שמן שנמרח בשוגג על הרצפה והושבת למשך 3 חודשים. מתוך השעמום, הטבח המראפרפ החליט להקליט כמה מהשורות שהסתובבו לו בראש כל אותם שנים מאחורי הכיריים, והפך במהירות שיא לאחד המוזיקאים הכי לוהטים בעולם הראפ. תוך שלוש שנים מרגע שהקליט את השיר הראשון שלו, הוא כבר היה בסיבובי הופעות עם אמינם וקנדריק לאמאר והפך לאחד מהאמנים שכולם רוצים לארח על שיר. זה מאוד ברור למה. הוא אדם כריזמטי להפליא, שנון באופן קליל ובעיקר, ראפר שמצליח להישאר בגוון משלו גם במסגרת הקשת הרחבה של עולם הראפ הנוכחי.
ברונסון לא דומה לאף ראפר שנראה עד היום. כן, גוון הקול שלו טיפה מזכיר את חבר הוו טאנג קלאן, גוסטפייס קילה, אבל האופן שבו הוא משתמש בו, האנרגיה שהוא מביא לראפ, השפה המגוונת ועולם הדימויים הפנטזיונרי, שממנו הוא שואב, הם מחוץ לעולם הזה. הראפ שלו מצחיק, מוזר ובעיקר מעלה את התהייה האם וויד יכול לגרום להזיות. את השיר האחרון באלבום הוא סוגר עם הפזמון "כשאמות, תרססו את הדם שלי על BMW", רגע אחרי שהכריז שהוא "תמונה פסיכודלית של עיט שחור בתוך חייל מהעבר", וזו עוד הצהרה יחסית סטנדרטית. ברונסון משתמש ברברבנות הכל כך היפ הופית כדי לצייר תמונות מוחשיות להפליא של סיטואציות קריקטוריות, קורץ בעין אחת ומשחק את גיבור הפעולה המוגזם עד כדי גיחוך באותו הזמן.
אין מקום שזה בולט בו יותר מההופעות הידועות לשמצה שלו. במהלך שנותיו המעטות על הבמה, הספיק לבנות מוניטין בימתי שקשה לצפות. הוא זורק לקהל מריחואנה, קונסולות משחק, כריכי עוף פרמז'ן, טלוויזיות 42 אינצ'. באחד הפסטיבלים הוא לקח את המיקרופון האלחוטי, נכנס להשתין בשירותים כימיים ולא הפסיק לראפרפ תוך כדי. רגע אחר כך, הוא גנב עגלת גולף ונסע ברחבי הפסטיבל בעודו מפציץ את הרמקולים. כשאחד ממעריציו הנלהבים עולה על הבמה הוא כבר יודע מה הוא יקבל - ברונסון, שעל אף ששוקל כ-160 קילו בגובה מטר שבעים, היה בעברו מרים משקולות. הוא מניף את המעריץ בתנועת היאבקות וזורק אותו בכוח לעבר הקהל. באחת ההופעות הוא זרק גמד מהבמה למרחק מפחיד. פעמיים.
ברונסון עושה כיף, לא קלאסיקות. בין אם זה כשהוא מראפרפ, מדבר על פטריות כמהין לבנות או רב עם חבריו על קיומם של חייזרים, הוא מלהיב, משעשע וכריזמטי. הקסם שלו מצוי בסתירות הרבות שהוא מציג: כוכב שחי בפאר מופרך ועדיין נראה כבחור שכונה שכיף לשבת איתו. סטלן שמעשן שמן מריחואנה בכמויות של כל אינדינגב, אבל עדיין הבחור הכי אמביציוזי ונלהב בחדר. טמבל חמוד וסקרן שיכול להעמיק לשיחה בכל נושא ובכל רגע. ילד גס רוח שאוהב בדיחות פלוצים וראפ משעשע, ושכל השפים המפונפנים רואים כמעיין גיבור על. אופנוען חובב אסיד שפורץ בבכי ממשי עם דמעות למראה כריך ציידים עסיסי.
אבל יותר מכל, אקשן הוא אהבה. האיש אוהב את חייו, אוהב מוזיקה, אוהב אוכל, אוהב וויד. ההתלהבות שלו מדבקת וכפי שהבינו במהרה האנשים ב-Viceland, אין דבר כזה יותר מדי אקשן ברונסון. "פאקינג מוזיקאי מקצועי, בדרן, אינדיבידואל אהוב, בן אנוש, לעד שף", כך נכתב על כריכת הספר שלו. הציטוט, אם תהיתם, הוא של אקשן ברונסון עצמו. עם חוש הומור מטופש שכזה, פלא שהוא אוהב את עצמו כל כך? לעזאזל, אני באמת צריך לחיות כמו אקשן ברונסון.