סנופ דוג ומרתה סטיוארט הם הזוג הכי חמוד בטלוויזיה, כפי שניתן לראות בתוכניתם "Martha & Snoop's Potluck Dinner Party". הכימיה הטבעית של הצמד פשוט מהפנטת. הם מתנהגים כחברים ותיקים, מציגים הומור עצמי שנון ולא לוקחים שום דבר ברצינות גדולה מדי. הפרק בו סטיוארט מפלרטטת בגסות עם ריק רוס בעידודו של סנופ, הוא ללא ספק אחד הדברים המצחיקים שתוכלו לצפות בו. תכנית אירוח-בישול שכזו היא הטריטוריה הטבעית של כוהנת הלייף סטייל הנודעת, אבל לראות את סנופ דוג מבשל כדורי בשר עם קייט אפטון זו הזיה שלא הייתם מצליחים להעלות בדעתכם, אפילו אם הייתם מעשנים כמו סנופ דוג.
במהלך שנות האלפיים הפך הראפר לאחת הדמויות האהובות על המסך הקטן. מעבר לתכנית עם סטיוארט, תוכלו למצוא אותו מנחה שעשועון קליל ב-TBS, מקריין את הסדרה "עולם מופלא" של ה-BBC כחלק מסדרת מערכונים אצל ג'ימי קימל, משוחח עם כוכבים בתכנית האינטרנטית GGN ומתארח כהפוגה קומית בעשרות סדרות, מ"משפחת סימפסון" ועד "90210". כל זה בלי להגיד מילה על המוזיקה שהוא עדיין מוציא. לא תצליחו למצוא סבתא אחת שלא תזהה את דיבור שלו ברגע. די מדהים בהתחשב בעובדה שבתחילת הקריירה שלו הוא נחשב לאחד האנשים המפחידים של עולם המוזיקה.
לפני 25 שנים סנופ, שהיה אז בן 21, גבוה, דקיק ובעל שם מטופש, הוחתם על ידי ד"ר דרה, שבעצמו עדיין היה יוצא להקת N.W.A שצריך להוכיח את עצמו. דרה אמנם הגיע מקומפטון, אבל בלי רוח הרחוב של חברו איזי אי הוא היה בסך הכל הילד הטוב מהעיר המשוגעת. סנופ היה הפתרון המושלם עבורו - חבר כנופיית הקריפס וסוחר סמים שבדיוק יצא מהכלא. הוא התלבש, הלך, דיבר והתנהג כמו גנגסטר. הוא היה ללא ספק הדבר האמיתי, אבל יותר משהיה תדמית מהלכת, הוא היה כישרון ראפ טהור.
אלבום הבכורה המיתולוגי של דרה, "The Chronic", הוא למעשה אלבום משותף עם סנופ. האישיות הצבעונית שלו, הקול הייחודי, הכתיבה השנונה והאוזן לפזמונים מדבקים שלו מרוחים על כל האלבום. בחייאת, האלבום קרוי על שם "הקרוניק", זן המריחואנה ההידרופוני שסנופ ארגן לסשנים המיתולוגים של אלבום. לפני שהכיר את סנופ, דרה בכלל לא עישן. עכשיו הוא מוציא אלבום שמהלל מריחואנה, כזה שהפך את עישון הוויד למשהו שראפרים מתרברבים בו. לא צחוק, לפני "הקרוניק" ראפרים היו מתפארים על כמה סמים הם מוכרים, לא כמה סמים הם מעשנים. אם זו לא השפעה, אני לא יודע מה כן. צרפו לזה את הסגנון החד פעמי שלו - ראפ נינוח, עמוס בגרוב פנימי נסתר, השראה נכבדה מהחלקלקות של סליק ריק ואטיטוד ייחודי. התוצאה היא ראפר בלתי ניתן לחיקוי.
עוד לפני שיצא אלבום הבכורה של סנופ, "Doggystyle", הוא כבר סומן כהבטחה הגדולה של החוף המערבי. הוא עזר לעצב את צליל הגנגסטר-ראפ בכלל והפך לכוכב הרגע, אבל אז קרה אירוע אחד שעשה המון רעש ברחבי העולם. הכותרות זעקו "הראפר מואשם ברצח חבר כנופיה" וסנופ ושומר הראש שלו עמדו בפני מאסר. לקחו שלוש שנים עד שגילו שהאירוע היה ירי בהגנה עצמית, אבל הדימוי התאים, ולכן נדבק. יש אומרים שתדמית הרוצח אפילו עזרה לקדם את האלבום שלו במכירות, אבל בזמן שהעולם רק החל להכיר את הגנגסטר החדש, בליבו של סנופ התבשלה ההחלטה לעזוב את עולם הפשע ולהתרכז במוזיקה. אין לי שום עדות לכך, אבל יש לי תחושה שדווקא העובדה שעורר מחלוקת באמריקה, גרמה לו לרצות להיות דוד סנופ החביב שכל אמריקה אוהבת.
מרגע שזוכה, סנופ נכנס לרצף עבודה חרוצה שממשיכה עד היום. הוא דאג להוציא אלבום כל שנה-שנתיים (15 עד כה) ולשייף אט אט את תדמיתו למגוון כיוונים שונים. אחרי אלבום המשך כושל בלייבל דת' רואו (הפעם בלי דרה), הוא החל לעצב את דמות הגנגסטר-סרסור המשעשעת באלבומי הלייבל הדרומי No Limit של חברו והמנטור העסקי שלו מאסטר פי. אחריהם פנה להפקות פופיות יותר, דוגמת פארל וויליאמס וטימברלנד, ולפתע זימר שירי אהבה מתקתקים כמו "Beautiful", בעודו מצליח להשאיר את האנרגיה הייחודית שלו. האלבומים לא היו יציבים. מאז אלבום הבכורה הוא לא הצליח לייצר קלאסיקה שלמה וספק אם אי פעם יוכל, אבל בלי ששמתם לב, הרוצח המסוכן הפך בהינף עשור לסטלן מתוק, וכולכם הפלתם את זה כאילו זה חם לצלילי השריקה המוכרת.
סנופ, באופן מפתיע יש לומר, הוא זיקית מוזיקלית של ממש. אדם שמצליח להתאים עצמו לכל סגנון ועדיין להשאיר את החותם האישי הדומיננטי שלו. יש לו אלבום פאנק עם דאם פאנק, שיר סול מבריק במעטפת אוטוטיון, שיר קאנטרי מועלה עם ווילי נלסון ועל אף שכולם צחקו עליו כשגידל ראסטות, שינה את השם לסנופ ליון והוציא אלבום ראגיי, יצא לו אחלה אלבום. הוא לעולם לא נשאר במקום, תמיד מביט לעבר הדבר הבא ומחפש בחוכמה את הדרך היצירתית להישאר בסביבה. ספק אם טופאק היה עושה שיר פופ מצליח עם קייטי פרי והיה שורד את ההתנקשות. הגמישות הבלתי נלאית שלו היא מה שהוביל לנורמליזציה של סנופ.
סנופ הוא כבר מזמן לא הצעיר שמואשם ברצח - הוא פועל כבר שנים להפחתת אלימות כנופיות, דבק במסרי אהבה שלא יביישו את ג'ון לנון ומחובק על ידי אמריקה הלבנה והשחורה כאחד. באחד מהספיישלים החדשים שלו, דייב שאפל מגולל באופן מרתק את סיפורו של הסרסור-שהפך-לסופר, אייסברג סלים, אחד מגיבוריו של סנופ. הסיפור מתפקד כמטאפורה מרתקת על האופן שבו תעשיית הבידור מנצלת את יכולתם וכישרונם של העובדים בה כדי לכלוא אותם כמשאב המקיים אותה. הרעיון הזה, התעשייה כסרסור והאמנים כזונה, נוכח גם באלבום המופת של קנדריק לאמר "To Pimp a Butterfly". סנופ, שלמד וחיקה את תרבות הסרסורים, הצליח לשבור את המשחק. לא סתם סרסורים מכונים Players - הם אלה שמבינים את המשחק ומנצלים אותו באופן שיקדם אותם. וסנופ, הכלב בן כלב הזה, אוהב לשחק.