בצילום כתבת השער של פארל וויליאמס בעיתון הגברים GQ יש משהו כמעט מלכותי. וויליאמס, שנראה צעיר באופן על טבעי גם בגיל 46, לובש מעיל מעצבים צהוב וארוך שנשפך ממנו ונראה כמו יוניקלו שראוי לבני מלוכה. בעצם, אולי דווקא לבנות מלוכה. מסביב למעיל המעוצב כשמלה (שלהדיוט אופנה שכמותי נראית כמו השמלה של בל מהחיה והיפה) מתפתלת כותרת הגיליון – "הגבריות החדשה". אם הצהרת האופנה הזו לא הספיקה לכם כדי להבהיר את שבירת הסטריאוטיפים המגדריים שפארל רוצה לשדר, אז תוכלו לקרוא בריאיון על כמה הוא אוהב לקנות בגדים שמיועדים לנשים ואפילו לראות, רחמנא ליצלן, תמונה שלו מזיל דמעה.
את החיבה שלו לאופנה בגזרות שנחשבות נשיות פארל כבר הציג לא פעם על השטיח האדום. הוא גם היה הגבר הראשון להוביל קמפיין לתיקי היד של שאנל, ועם קול הפלצט מאופיין במיוחד הוא הכניס אנרגיה רכה יותר למוזיקה הגברית שהיא היפ הופ עוד מאז שפרץ, לפני כעשרים שנה. במילים אחרות - זו היא לא הפעם הראשונה שפארל משחק עם תפקידי מגדר, ובטח לא האחרונה. במונחי 2019 זה נקרא "ג'נדר בנדר" (מעקמ/ת מגדר, בתרגום חופשי), אבל בהיפ הופ זה נקרא להיות נשי. וכל מי ששמע אי פעם שיר ראפ שנגוע במיזוגניה והומופוביה יודע – אין חטא גדול יותר מלהיות נשי בהיפ הופ. למרבה השמחה, זה מתחיל להשתנות.
בשנים האחרונות עולם ההיפ הופ זכה למגוון דמויות שונות שאוהבות לשחק עם תפיסות מגדריות – יאנג ת'אג הופיע על עטיפת המיקסטייפ "Jeffery" לפני כשלוש שנים לבוש בשמלת שרכים ארוכה ואמר אחר כך בראיונות שהוא לבש סקיני ג'ינס מאז שהיה נער וש-"אפשר להיות גנגסטר בשמלה". גם ליל עוזי ורט, אייסאפ רוקי, ג'יידן סמית וליל' נאס אקס מתגאים במלתחה שנקנתה בצד נטול העניבות של חנויות הבגדים. התנועה האופנתית הזו בהחלט נחמדה, אבל היא רק סימפטום של שינוי הרבה יותר גדול ומשמעותי בתפיסת ז'אנר ההיפ הופ כמוזיקה מאצ'ואיסטית.
השינוי אמנם רק בחיתוליו, אבל הוא בדרך, היו בטוחים. אפשר למצוא אותו באמנים כמו פרנק אושן או קנדריק לאמאר, שעוטים על עצמם קולות נשיים באופן טבעי לחלוטין. אפשר למצוא משחק מגדרי שכזה גם בארץ, למשל עם "כל הזמן הזה" של רביד פלוטניק או "בסיבוב" של טונה, שנכתב בגוף שלישי על רקדנית שמתפקדת כאווטאר לטונה עצמו. הספקטרום מתרחב עוד יותר כשחושבים על אמנים כמו טיילר דה קריאייטר, שמכנה את עצמו "ילד פרח" ושר על יציאה מהארון ושברונות של לב רגיש או על קווין דה אבסטרקט שמדבר על חיבתו למציצת זין באותו האופן שרוב הראפרים מדברים על חיבתם למכוניות יוקרה. לגבריות החדשה הרבה פנים.
אפשר לתמצת את הגבריות הרעילה הזו בעזרת ציטוט אחד מפיפטי סנט: "אני לא מראה רגשות. יש לי את כל הרגשות שלכל אחד אחר יש, אבל פיתחתי דרכים להדחיק אותם. כעס הוא אחד מהרגשות שהכי נוח לי בהם". ואכן, קל לבקר את ההיפ הופ על היותו ז'אנר מאצ'ואיסטי, על החפצת נשים ועל הומופוביה שמתבטאת, בין היתר, בדחיה של כל סממן נשי. זמרי האר'נבי הרכים האלה יכולים להראות רגשות, אנחנו ראפרים, אנחנו גברים. אבל תאמינו או לא, זה לא היה ככה מראשית הדרך. כן, גם הראפרים הראשונים הביעו הומופוביה, כמו רוב האוכלוסיה בשנות השבעים, אבל בכל הנוגע למאפיינים נשיים... ובכן, אתם מוזמנים להציץ בתלבושות של הרכבי ראפ ראשוניים כמו Grandmaster Flash and the Furious Five שנראו פחות או יותר כמו הויליג' פיפל המשודרגים.
את כניסת האגרסיה הגברית להיפ הופ אפשר לייחס למשבר הכלכלי והחברתי שהכה באוכלוסיה השחורה בשנות השמונים, ובאופן ספציפי, הפגיעה במעמדו של הגבר השחור בתוך הקהילה. חוסר היכולת לפרנס משפחות, הסיכוי לכלא והסיכון שבמוות דחף רבים לחיי פשע. הגיבורים של הנערים השחורים היו היחידים שהכניסו כסף לתוך הקהילה – סוחרי סמים, גנגסטרים וסרסורים. אלו היו האנשים שחיקו הראפרים של האייטיז, וברגע שאותם ראפרים הפכו לגיבורים החדשים, היה כבר מאוחר מדי לעצור את כדור השלג עמוס הטוסטסטרון הזה.
ולא שלא ניסו. ראשית, היו אלו כמובן הנשים עצמן. בעקבות השליטה הגברית בהיפ הופ, ראפריות מאז ומתמיד הוצבו בעמדה בעייתית שחייבה אותן, בין אם רצו או לא, להציב את עצמן ביחס לגברים. הן הפכו לניגוד הפמיניסטי המוחלט שמצהיר שוב ושוב שהן לא פחות טובות מהגברים (קווין לטיפה), או שאימצו מאפיינים מאצ'ואיסטים כמו אגרסיה ומיניות מוגברת (ליל' קים) או אפילו טשטשו את הזהות הנשית שלהן לטובת זהות נטולת מגדר (מיסי אליוט בראשית דרכה). ככה זה, אם היית אישה שעושה ראפ שפטו אותך מנקודת מבט גברית, כי זו היתה נקודת המבט של ההיפ הופ. כישרון, כריזמה, אופי – כולם טובים ויפים, אבל קודם כל תגדירי לנו מי את גברת.
מעבר להן, היו תמיד את אלו שניסו לאתגר את מודל הגבריות הקלאסי של ההיפ הופ – קומון שהציג גבר רגיש יותר, אנדרה 3000 שערבב את המוזרות באנדרוגיניות סטייל פרינס וקניה ווסט שפשוט ויתר על המאצ'ואיזם לטובת אגואיזם ופגיעות מוחלטת, במיוחד החל מימי ה-808 שלו. הם היו נקודות חביבות, אפילו משמעותיות לעתיד, אבל הקבלה המלאה של נשיות טבעית, גבריות אלטרנטיבית וכל מה שבינהם עדיין לא כאן. מצד שני, היא קרובה.
כל הראפרים שצוינו כאן עד כה הם צעדים קטנים, אבל הנה צעד ענק לאנושות – הראפרית Young M.A, שהוציאה את אלבום הבכורה הרשמי שלה בלייבל משלה, M.A Music. אם יאנג ת'אג חושב שאפשר להיראות גנגסטה בשמלה, יאנג אמ.איי לא תיתפס בחייה לבושה בשמלה. היא מעדיפה גופיית סבא, ג'ינס רחב וכובע הפוך. ההעדפה המינית שלה פשוט לא משנה, כי התצוגה המגדרית שלה מבארת הכל – לא אכפת לה ממבט גברי, לא אכפת לה ממבט נשי. כשתרבות ההיפ הופ תבין שהמגדר, או היעדרו, פשוט לא משנים, מגזין GQ לא יצטרכו לקרוא לפארל גבריות חדשה. הם פשוט יקראו לו אנושי.