מועדון הפסאז' התל אביבי מעולם לא היה מואר יותר מברגע שבו דודו פארוק עלה לבמה. לא מדובר בתאורן סורר שהחליט לפתע לעשות את העבודה שלו - המועדון היה ונשאר מרתף אפלולי בלב אלנבי - אבל פארוק הדליק את הקהל הנלהב כדי שהם ידליקו את מצלמות הסמארטפון ויאירו בפנסיהם הלבנים לעבר מרכז הבמה, מייצרים ספוטלייט רב אבות על כוכב הרגע. דקה לפני כן, הדיג'יי צעק "דודו במועדון", כאילו היה אלוויס. במידה מסוימת, זה הרגיש כאילו הקהל לא מאמין שהוא רואה את פארוק במו עיניו, כאילו לא האמינו שהוא קיים מחוץ ליוטיוב והאינסטוש. אבל הוא כאן, במו כובע הנייק שלו. מהר, צריך לתעד ולהעלות לסטורי.
לדודו פארוק יש 7 שירים, וכל אחד מהמבקרים במועדון הפסאז' יודע זאת. המשמעות היא שבערב יום חמישי האחרון, התור הארוך שנשפך עד לכביש באלנבי כלל כמות מוגזמת של אנשים שהמתינו לצפות בהופעה בת פחות מחצי שעה, ועוד של ראפר פיקטיבי ששר על ערק ונרגילות. העולם הוא מקום מוזר ומרתק. הקהל צעיר מאוד, חתך הגילאים הממוצע הוא לקראת ה-20, וגם זה רק בגלל הגבלת הגיל של המקום שמנעה ממנו לצנוח ל-15. ביניהם כמה נערים לבושי כובע מצחייה וגופיה, המדים הלא רשמיים של פארוק. קשה לדעת אם הם התחפשו או שמא זה לבוש היציאה שלהם. קשה כבר לדעת מה אירוני ומה אמיתי, ובינינו, למי אכפת?
טוב, יש אנשים שאכפת להם. הם שואלים: לעבר מי הבדיחה שהיא דודו פארוק מכוונת? מה האמירה שלו? האם הקהל שצורך אותו אשכנזי מדי? יש מי שמרחיק ושואל איפה גדל האדם שמגלם את פארוק ומה מוצא הוריו. טוב שאכפת להם, כי כך ממשיכות עלות שאלות חברתיות שמנסות לנווט בשדה הקרב רב המשתתפים של התרבות הישראלית. אבל השאלות האלה מפספסות נקודה מאוד חשובה בפארוק שמרחפת מעל למוזיקה, לעדתיות, לניכוס תרבותי או לכל התקדמות חברתית שהיא - כל דיון חמור סבר מתקפל בבושת פנים מול שורות טיפשיות במכוון כמו "אם אתה ילד חרא, הבאתי מגבונים".
הגישה הזו היא מה שהופך את דודו פארוק לתופעה הכי מהנה בסביבה כרגע – כי בניגוד מוחלט לכל מה שחשוב ונכון ב-2018, על דודו לא צריך להתדיין שעות. אפשר פשוט לבהות בפליאה ולצעוק יחד איתו. כך הרגישה הופעתו הקצרה והאנרגטית במיוחד. הקהל הדחוס התפוצץ ברגע שפארוק עלה לבמה ולא עצר לרגע עד שירד ממנה, כ-25 דקות אחר כך. כולם קפצו, מזרחים, אשכנזים, ילדים מתלהבים או תל אביבים שבאו להבין את התופעה. רגע, זה ברסלב בכיפת נחמן שם ליד הבמה שמקפץ כאילו הוא נעצר הרגע ברמזור אדום? מי יודע.
זה מופע בזק, כך שדודו לא ממש מבזבז זמן בין השירים להצהרות או דיבורים מיותרים. במקסימום נזרק מצידו "איפה הכפיים יא בני זונות". שיר נורה אחר שיר בקצב מתוקתק, וההרגשה היא שאנרגיה של הופעה מלאה בת שעה נדחסה לתוך הזמן הנתון. מי יודע אם אי פעם יצטברו מספיק שירים לדמות האניגמטית הזו כדי להרים הופעה מלאה באמת, אבל בינתיים גם קפסולה מרוכזת כזאת מספיקה כדי לקבל מנה הגונה של פארוק. ועל הדרך, כמעט מבלי לשים לב, הקהל סופג גם מנה הגונה של טראפ.
בהערכה גסה עד בוטה, בערך כ-40 אחוז מהקהל של פארוק בהופעה לא בהכרח אוהב או מתעניין בסגנון המוזיקה הבוער הזה, ובטח לא בגרסתו הישראלית. היה אפשר לשים לב לזה במהלך התקלוט המקדים בתגובה הפושרת יחסית ללהיטי טראפ כמו "Mask Off" של פיוצ'ר. זה הוא לא רק סמן לחציית הקהלים של פארוק, אלא ליכולת שלו לחבר אנשים לסגנון המוזיקה המתפתח הזה. בהופעה התארחו ליל שיפי ולוקי, שני יוצרי טראפ ישראלים שזקוקים גם לקהל של פארוק כדי לשרוד. אותו קהל שהגיע בזכות החוש הומור ונשאר בזכות המוזיקה המעולה. גם הם זקוקים לאותו ברסלב שהרגע קפץ על הבמה לצלילי "חגורה שחורה". אה רגע, לא משנה. הוא לבוש גם בחליפת קראטה, ממש כמו בקליפ. זו תחפושת. אבל בינינו, למי אכפת? העיקר שהוא פה.