מי יודע מה צופן לנו העתיד? הרי הנבואה ניתנה לשוטים ואסטרולוגיה זה משחק של ניחושי כוכבים. הרבה יותר נכון להביט על ההווה ולהשלים עם זה שהעתיד כבר כאן. מאז שסטיבלנד ג'דקינס שינה את שמו לסטיבי וונדר לא היה מוזיקאי שהצדיק את שם הבמה שלו כמו פיוצ'ר. הוא פשוט נשמע כמו העתיד. קול חצי רובוטי שחותך את האוויר אפוף העשן דרך ביטים אלימים שמרגיש כאילו המטריקס הריץ מגה תוכנת ראפ שמזקקת את האנרגיה הטהורה של הטראפ ומייצרת להיט אחר להיט אחר להיט. רק לפני כמה חודשים הוא הוציא שבע אחרי שבוע שני אלבומים שונים בתכלית אחד מהשני, "Future" עמוס הלהיטים (כולל "Mask Off" הנהדר) ו-"HNDRXX" האפלולי והעמוק. שניהם זינקו למקום הראשון במצעדי המכירות. הוא הספיק לשחרר 6 אלבומים ו19 (!) מיקסטייפים בשבע השנים האחרונות בלבד. בקרוב הוא יבקר אצלנו, בהופעה שתתקיים בגני התערוכה ב-25.10 בהפקת נרנג'ה. העתיד עוד רגע כאן, אבל כדי להבין באמת מי זה פיוצ'ר, צריך לבחון דווקא את העבר המפתיע שלו.
בדומה לרבים מגל הראפרים הצבעוניים של השנים האחרונות, גם פיוצ'ר מגיע מאטלנטה – עיר דרומית שהפכה למרכז תעשיית ההיפ הופ האמריקאית, ובהתאם העולמית. 22 שנים עברו מאז הרגע המכונן של ההיפ הופ הדרומי. בשיא מלחמת ההיפ הופ המיתולוגית בין המזרח למערב, ניו יורק vs. לוס אנג'לס, התקיים טקס פרסי מגזין ההיפ הופ "הסורס", שריכז במדיסון סקוור גארדן בניו יורק את כל הראפרים הגדולים של 1995. בזמן אמת, כלי תקשורת מכל העולם התרכזו בעקיצות האכזריות שזרק שוג נייט לעבר פאף דדי, שבתורם הלהיטו את הביף בין טופאק לביגי. רק שבדיעבד, הרגע שבאמת השאיר את חותמו על תעשיית ההיפ הופ לדורי דורות היה משפט בודד שחבר אאוטקאסט אנדרה 3000 פלט למיקרופון לאחר זכייתם בפרס האקט החדש הטוב ביותר: "לדרום יש משהו להגיד".
ראפרים רבים יצאו מאז מהדרום. רק מאטלנטה עצמה יצאו כוכבים כמו לודהקריס, קילר מייק, צ'יילדיש גמבינו, 2 צ'יינז, גוצ'י מיין, טי.איי, ליל ג'ון, מיגוס וגם זו רשימה חלקית ביותר. שם נולד ופותח תת הז'אנר טראפ, שהשתלט בשנים האחרונות על ההיפ הופ. נסיקתו של הטראפ מהרחובות לרחבות עזר לפתח באטלנטה תעשיית היפ הופ שלמה באופן עצמאי, הרבה בזכות סגנון שאי אפשר לטעות בו, אנרגיה מדבקת ושיטת עבודה שדוגלת בכמות חומרים על פני איכות. רוב הראפרים מאטלנטה מקליטים באופן עצמאי אינספור שירים ולא מתקמצנים לשחרר אותם לאוויר. למעשה, הם הציפו את שוק ההיפ הופ בכל כך הרבה מוזיקה עד שגם מתנגדיה הרבים בסוף נדחקו הצידה ותויגו בצדק כמיושנים. מהפכה של שמחה.
ובלב העיר הזו גדל פיוצ'ר. השפעתם של אבות הטראפ יאנג ג'יזי וגוצ'י מיין בהחלט נוכחת במוזיקה שלו באופן דומיננטי, אבל בלתי אפשרי להבין מדוע פיוצ'ר הפך לכוכב הטראפ הגדול בעולם מבלי לדעת פרט טריוויה קטן על המשפחה הממשית והמטאפורית שלו – הצינוק. פיוצ'ר הוא בן דודו הקטן של ריקו וייד, חבר קולקטיב האמנים דאנג'ן פאמלי שכולל בין היתר את אאוטקאסט עצמם, סי-לו גרין ואת צוות ההפקה אורגינייזד נוייז שהפיקו להיטים לאאוטקאסט, לודהקריס, אן ווג ואת שיר המופת "Waterfalls" של TLC. פיוצ'ר, שצעיר מבן דודו ב-12 שנים, היה שם מהרגע הראשון. הוא לא תרם לשום חלק מההצלחה, אבל הילד הקטן הסתובב בין רגלי הגדולים במרתף בית אימו של וייד, אותו אחד ששיפוצו לא הושלם מעולם ובכך זכה לכינוי הצינוק. פיוצ'ר היה ישן על הספה, בשק שינה על רצפה מלאה בצואת עכברושים. סופג את האווירה היצירתית, לומד מסשני ההקלטות שהתקיימו שם בכל יום. המבוגרים ממנו כינו אותו "העתיד".
לחברי הדאנג'ן פאמלי היה סלוגן פשוט – תהיה שונה. הם גיבשו סאונד מובהק, אבל כל אחד מחברי הקולקטיב היה סגנון משלו. קול מיוחד, פלואו מאופיין, סגנון כתיבה מובהק. כשפיוצ'ר החל ליצור בעידודו של וייד מוזיקה משל עצמו, הוא חיפש את עצמו. הוא הקליט וגנז אלבומים שלמים בצינוק עד שגיבש את הסאונד היחודי שלו, את הז'אנר והאטיטוד לקח מחבריו לטראפ, את שאיפה לייחוד הביא מהדנג'ן פאמלי ואת אווירת הערפול המוזיקלית שאב מהראפרים של טקסס. אבל את הקול שלו, הטון שלו, הוא לקח דווקא מפן שהוא דווקא לא מחבב יותר מדי – הטכנולוגיה.
הרגע שבו פיוצ'ר מצא את האוטו-טיון שקול לרגע בו המלך ארתור מצא את אקסקליבר. זה הכלי המוזיקלי שלו, הסאונד שמגדיר אותו. קורט קוביין שר עם דיסטורשן, פיוצ'ר עם מכשיר שמתקן ומעוות את קולו בו זמנית. היו לפניו מוזיקאים שהסתמכו על אוטו-טיון, כמו טי-פיין או קנייה ווסט לתקופה מסויימת, אבל בדומה ליום בו ג'ימי הנדריקס פגש גיטרה חשמלית, פיוצ'ר הפך את האוטו-טיון לשלו. הוא מצא את השוני שלו באמצעות מעבר לא מורגש תמידית בין ראפ אגרסיבי לשירה, הכל תחת מעטה גוון קול צרוד ורובוטי שקשה להחמיץ.
זה מעט אירוני, מכיוון שאנשים שקרובים לפיוצ'ר מעידים עליו כעל אדם אנלוגי בעולם דיגיטלי. מספרים עליו שהוא לא סובל רשתות חברתיות ונמנע ככל שניתן ממחשבים. אבל פיוצ'ר מציג חזון דיסטופי נפלא במוזיקה שלו, מעקם את הקור הרובוטי כדי להציג את מלוא המנעד הרגשי, ויש לו אינספור רגשות על נשים, התמכרויות והכאב היום יומי. כשהוא מותח את מילותיו עד סף שבירה אפשר להרגיש גם דרך הפילטר המתכתי את הכאב. אותה מתיחת מילים אף עזרה להשיק סוג של תרגיל מוזיקלי שהפך נפוץ למדי בשנים האחרונות. פיוצ'ר נוהג לאבד בדרך כמה הברות, תוצאה ערבוב נאה של סמים שהגיעו מבית מרקחת וכאלו שלא. לצד האפקט הרובוטי והביטים הרועמים, קשה מאוד להבין חלק גדול ממילותיו. זה עובד נהדר במועדון, אבל גם זיכה את התרגיל בשם המזלזל "ראפ מלמולים".
רק שלבטל את פיוצ'ר כראפר חסר משמעות שמייצר להיטים ללא תוכן יהיה חטא. במידה מסוימת, המתנגדים לו מזכירים את המתנגדים לאמנות אבסטרקטית. בדומה לה, פיוצ'ר מתעסק בצורה, צבע, מרקם, קומפוזיציה מוזיקלית, רעיונות רגשיים ומופשטים. אמת, יש הרבה ראפרים נטולי ערך ותוכן שממלמלים את דרכם לפסגה, אבל פיוצ'ר הוא אמן משכמו ומעלה. הוא משתמש במילים ושפה באופן שונה. אם קנדריק לאמר כותב ספר מעמיק וחכם בכל אלבום, פיוצ'ר מצייר גרפיטי. המילים שמנות, צבעוניות, לעיתים רבות אף בלתי ניתנות להבנה. אבל איזה גרפיטי מפואר זה, ואיזה נפלא זה שיש לנו הזדמנות לראות אותו מרסס אותו עם כל ההתלהבות המדבקת שלו על הבמה, כאן בישראל.