אתמול בבוקר קמנו לידיעה מרעישה. לאחר שנים של ספקולציות, שמועות ולחשושים, זה הגיע. שש-עשרה שנים אחרי שיתוף הפעולה הראשון שלהם וקצת יותר מעשור אחרי שנישאו בסודיות, הזוג המלכותי האמיתי, כוכבת הפופ הנעלה ומלך הראפ של ניו יורק, המלכה בי וג'יגה, הקרטרים, סוף סוף הוציאו אלבום משותף. שנתיים אחרי "Lemonade" ושנה אחרי "4:44", ובאמצע סיבוב ההופעות המשותף, הכריזו שני הכוכבים העצומים שהנה, האלבום המשותף כבר כאן בחוץ, רק רוצו להאזין לו בשירות הסטרימינג שלהם טידל. ויש גם קליפ שצולם בלובר. וכל מה שיכולתי לחשוב זה נו באמת, למי יש כוח לאלבום של ג'יי זי וביונסה?
זו היא לא רק השחיקה המהירה מדי של פורמט האלבום בהפתעה, אלא שחיקה מוחלטת מכל הטיפול הזוגי הפומבי של צמד האריסטוקרטים החדשים. אלוהים אדירים, פשוט לכו לטיפול זוגי ותעזבו אותנו בשקט. לפני ארבע שנים, כשראינו את הווידאו של אחותה של ביונסה סולאנג' מנסה לתקוף את ג'יי זי במעלית, הסתקרנו. אותה סקרנות סופקה באלבום הויזואלי המפואר "Lemonade", בו תיארה ביונסה את סערת הרגשות שחשה לאחר הבגידה של בעלה. ואם למישהו היו חסרים פרטים, הצד הבוגד ביטא את סליחתו ותחושותיו באלבום האישי במיוחד "4:44". הקלפים כבר על השולחן, קיבלתם 21, למה החלטתם להכות עוד פעם?
הטקסט הזה אינו ביקורת על האלבום, שיצא בסך הכול אתמול. הוא דגל לבן. חדלתי לנסות להיות אמפתי כלפי בעיות הנישואים של הפאוור קאפל המפואר. האלבום קצר מאוד, בסך הכל 9 שירים וארבעים דקות, כשכל שיר מציג, יותר מהכל, כמה הזוגיות בין ג'יי זי לביונסה בסדר עכשיו. בשירים שהם לא מדברים על כמה שהם מאוהבים, הם מדברים על כמה שהם מפורסמים, או כמה שהם עשירים, או כמה הם מפורסמים בהיותם עשירים. משפטים כמו "הנכדים של הנכדים שלי כבר עשירים" או "לא צריך לשאול, שמעתם עלינו" הם הדבר שמעסיק את הקרטרים יותר מהכל. התמה הכללית של האלבום, כפי שמתבטא בשמו "Everything Is Love", אמור להיות אהבה, אבל הופך בסופו של דבר לאהבה עצמית. לא כל העולם צריך לראות אתכם מאוננים.
תראו, האדרה עצמית היא חלק מהותי מתרבות ההיפ הופ, אבל גם לה יש גבולות. כשאתה עשיר ברמת רשימת הפורבס, זה לא רברבנות חיננית של העשירים החדשים, זה סתם העשירון העליון משתין על כולם עם הזין בחוץ. כן, גם ביונסה המתוקה שלכם. רק תראו את הקליפ החדש לשיר "Apeshit". הרעיון מאחוריו (שחורים אמריקאים שחוגגים בלב הפאר האירופאי) כבר בוטא בשיתוף הפעולה עם קניה ווסט, "Niggas in Paris". וגם אם זה היה נושא מקורי, הקליפ פשוט מזיע ממאמץ להפוך לאיקוני, עם סמליות מעייפת ואובר דרמטיות בלתי נסבלת. אמא שלכם לא לימדה אתכם שאם אין לכם משהו חכם להגיד עדיף שתשתקו?
ובכל זאת, יש דבר אחד בקליפ שנשאר כדימוי מעולה למצבם הנוכחי של משפחת קרטר בתור כוכבי פופ, למרות שלא לכך הם התכוונו. השוט הבולט ביותר בקליפ, שהספיק כבר להפוך למם, מציג את הצמד המלכותי עומד בדרמטיות רבה לפני הציור האיקוני ביותר בלובר, וכנראה בעולם – המונה ליזה. איזה ילד לא מכיר את המונה ליזה? ציור שהפך לסמל לציורים, הדבר הראשון שמישהו יחשוב עליו כשיגידו "ציור". היא כבר לא הדבר האמיתי, אלא סימולאקרה למה שהיתה פעם. היא הפכה מציור מיתולוגי, לסלב של עולם האמנות. כשישה מיליון אנשים רואים את המונה ליזה בלובר בכל שנה, כמעט כולם מצלמים אותה, או איתה. כמה מהם מתרגשים מהציור וכמה פשוט מתרגשים "לפגוש" סלב?
ג'יי זי וביונסה הפכו בעצם למונה ליזה. האלבום הזה נטול ערך מוזיקלי או תרבותי, למעט העובדה שזה אלבום של ג'יי זי וביונסה. יש בו שיר אחד בלבד שבו הם יוצאים החוצה מעולמם, ב-"Black Effect" המצוין שחוגג את האהבה שלהם לצבע העור השחור. מעבר לו, יש עוד חגיגה ראוותנית של זוג עשירים שכבר קנה את הכל, חווה את הכל, והשתעמם. אז עכשיו הם הרימו לעצמם בת מצווש בדמות אלבום, ואני עדיין לא מבין למה אנחנו צריכים את זה בכלל. בסדר, ראינו את המונה ליזה מספיק. חיוך מסקרן, אמנות יפה, אבל אפשר להתקדם. יאללה, בואו נצא מהמוזיאון המפואר מדי הזה לעבר העולם האמיתי. אומרים שיש בפריז אמנות רחוב מדהימה.