קניה ווסט לא מתגעגע לקניה ווסט הישן, אותו בחור צנום, מודע ומתוק שהוציא לפני 15 שנים את אלבום הבכורה שלו, "The College Dropout". אני יכול להבין אותו. שום אחוזות יוקרה, שום נעליים בעיצובו, שום קרדשיאן, ווסט בסך הכל היה צעיר מבולבל עם יותר מדי אמביציה. כל החטאים שמגדירים את הראפר כיום – הגאווה, התאווה, הכעס, הטראמפ - לא היו חלק מה-DNA שלו. בגיל 26, ווסט היה ילד עם חלום גדול ולא הרבה מעבר.
ביקור חוזר באותו אלבום זוכה הגראמי נותן הצצה מעניינת במיוחד לדמותו המסקרנת תמיד של ווסט. מדובר בהבדל של שמיים וארץ מווסט של היום – סגנון הראפ, הגישה המוזיקלית, התוכן בו התעסק והגישה לחיים עצמם השתנו מקצה לקצה במהלך העשור וחצי האחרונים. אבל יחד עם זאת, האלבום הגולמי הזה מציג באופן מושלם את גרעינו של קניה, את מה שמניע אותו ואת הבסיס למי שהוא הפך בסופו של דבר להיות. הייתי אומר שהוא הטום רידל ללורד וולדמורט או אלכס מרפי לרובוקופ, אבל קניה ווסט הוא לא נבל ולא גיבור. הוא פשוט קניה ווסט הישן לקניה ווסט.
"The College Dropout" הוא אלבום ארוך מדי, מלא בגישושים של אמן בראשית דרכו ולא לגמרי יציב, אבל בכל זאת הוא לא פחות ממושלם. סיפור מקיף על פרוטגוניסט ייחודי שמקרין על החברה כולה, מנתח בחדות את אותם התחלואים בהם גם הוא נגוע, מביט מבפנים ומבחוץ כדי לארוז מסרים מורכבים בעטיפת ראפ-פופ מפתה ויצירתית. הפרסונה שלו באה כניגוד מוחלט לגנגסטר הצעצוע פיפטי סנט ששלט בטבלאות המכירות של אותם הימים – קניה ווסט היה התגלמות האדם הרגיל. "פשוט תחשבו על מה כל מה שעברתם במהלך השבוע האחרון", אמר אז קניה בראיונות, "ויש לי שיר על זה באלבום שלי".
אחרי שהפיק להיטי ענק ללודאקריס, אלישה קיז ויותר מכולם, ג'יי זי, הגיע זמנו של המפיק לצעוד לקדמת הבמה. הבעיה היתה שאף אחד לא ממש רצה לתת לו את אותה במה. ווסט אמנם היה מפיק מבוקש, אבל כשניסה להתקדם לעבר החלום האמיתי שלו, להיות ראפר, הוא נתקל בחוסר אמונה גדול בתעשיית המוזיקה. הוא היה ילד טוב שיקגו שגדל להורים אקדמאים, למד במכללה לאמנויות והעדיף ללבוש חולצות פולו ורודות על פני גופיות ספורט. לא בדיוק חלום של מנהלי חברות תקליטים.
תוסיפו לזה את העובדה שהראפ שלו עדיין היה מרושל ואת המסר האנטי-מסחרי שנכח ברוב שיריו, ואפשר להבין מדוע קווין לילז, נשיא חברת התקליטים דף ג'אם, אמר לו "אם היה לך אמן שאתה כותב ומפיק עבורו, הייתי מחתים אותו", אבל סירב להחתים את ווסט עצמו. רק פחד לאבד את קניה כמפיק גרם ללייבל של ג'יי זי רוק-א-פלה, שלוחה של דף ג'אם, לתת לו חוזה לאלבום בכורה כראפר. להפתעת כולם, חוץ מווסט עצמו, זה הצליח בצורה בלתי רגילה. זה אלבומו הנמכר ביותר של קניה ווסט עד היום.
הגימור הפרפקציוניסטי שלו עוד לא הופיע בכל אספקט, אבל השירים שלו נשמעו כמו מיליון דולר בזכות כשרונו העצום כמפיק מוזיקלי. טביעת האצבע המוזיקלית שלו, סימפולי סול מואצים שכונו "צ'יפמאנק סול" (על שם הקול הצפצפני של דמויות הצ'יפמאנקס), עדיין שלטו בסאונד שלו, אבל הוא הוסיף להם כלי מיתר, מקהלות גוספל, תופים מורכבים ואת הכינור של מירי בן ארי הישראלית. מי שהיה רגיל למפיקים שמסתפקים בלופ ותופים גילה מוח מוזיקלי שמנצח בגאון על ביטים שרק הוא ידע לתזמר.
בתקופה בה תדמית ופוזה היו כל מה שראפר היה צריך, דווקא האנטי-תדמית והיעדר הפוזה של ווסט היו משב מרענן של רוח חדשה. הוא הצליח לקחת את הראפ האינטרוספקטיבי של ראפרים סטייל קומון וטאליב קוואלי לעבר הסאונד והלוק הנוצצים של אמני מיינסטרים דוגמת ג'יי זי. "דרך יצירתית לחרוז מבלי להשתמש בסכינים ורובים", הוא קרא לזה בשיר "Family Business". ובכלל, כשמסתכלים על נושאי השירים בדיעבד קשה להאמין שמדובר באותו קניה ווסט של היום – הוא דיבר על להיות תקוע בעבודת שכר מינימום, על השקר האקדמאי, על דימוי גוף בעייתי, על חומרניות כראי לחוסר ביטחון. חלק מהנושאים האלה עדיין נוכחים ביצירתו, אבל בעוד כיום ה"אני" הוא המרכז של קניה, באותם הימים ה"אני" היה רק כלי להצגת בעיה רחבה יותר.
הרבה לפני קניה האגו-מניאק שאנחנו מכירים ואוהבים/שונאים כיום, קניה ווסט היה בחור צעיר עם הרבה אמביציה, מודעות עצמית וחוש הומור בריא. הוא האמין בעצמו, אבל לא חשב שהוא יותר טוב מאף אחד אחר. הוא לא ידע יותר מהמאזין ולא דיבר מלמעלה, אלא חלק איתנו את מחשבותיו כאחד האדם. לפני שהיה שבור לב, דושבאג, ייזוס, פבלו, המטורלל ההוא שתומך בטראמפ, הוא היה קניה ווסט, האדם הרגיל, משב של רוח רעננה. אבל אל תטעו, הכל היה כבר שם, לפחות בגרעין הדבר. בין כל התמימות, הראפ המודע והשורות השנונות על מייקל ג'קסון, היה נושא אחד מרכזי באלבום שעדיין מהדהד אצל קניה ווסט. "אל תיתן לחברה להגיד לך 'זה מה שאתה חייב לעשות'", אמר אז על אותה התימה. היום זה דוחף אותו לשים כובע MAGA אדום, אבל אז זה רק הוביל אותו לעזוב את הקולג'.
אם אתם באמת רוצים להבין את קניה ווסט של היום, אתם פשוט צריכים לחזור ולשמוע את "Last Call" שסוגר את אלבום הבכורה שלו וגולל המאבק שלו לקבל הכרה כראפר בתעשיית המוזיקה. שם הוא אומר את משפט המפתח "אני יכול לתת להורגי החלומות האלה להרוג את ההערכה העצמית שלי/ או להשתמש ביהירותי כקיטור להניע את החלומות שלי". אתם יכולים גם להציץ בחוברת שצורפה לאלבום, שם תמצאו תמונה של ווסט בחלק שמעוצב כמו ספר מחזור. מתחת לתמונה מופיעים שני תיאורים קצרים: "המתלבש הטוב ביותר", ו-"בעל הסיכוי הכי לא סביר להצליח". מי יכתוב את זה באלבום של עצמו? רק קניה ווסט, הישן והחדש כאחד.