מזה כמה שנים טובות, יש גל שנאה בלתי פרופורציונלי כלפי ג'יי קול. זה התחיל בכמה ממים שצוחקים על חשבון הקהל השבוי של הראפר, התקדם לכמה כוכבי טראפ שמטרילים את קול ברשתות החברתיות ולאחרונה הגיע לאולמות שלמים שצועקים "פאק ג'יי קול" בשיא כוחם. כבר שנים שלא היה ראפר כל כך מפלג קהלים – או שמתים על ג'רמיין קול, או שלא סובלים אותו. אין אמצע. אני דווקא באמצע. כלומר, אני נוטה יותר לחבב אותו – הוא בסופו של דבר אחד מהטובים, ראפר חכם ששואף להוציא מוזיקה חיובית. אבל אם אהיה כן, אני לגמרי מבין גרעין הסלידה מקול. כמה שארצה להיות בעדו, לפעמים הוא פשוט דורש כאפה.
אני יודע, זה לא לגמרי טיעון מוזיקלי הגיוני, אבל אני אנסה להסביר. גם אלבומו החדש של קול, "KOD", הגיע להצלחה עצומה בן רגע – האלבום נחת במקום הראשון של הבילבורד, מזכה את קול באלבום חמישי ברציפות שזוכה למעמד. כמו אלבומיו הקודמים, גם זה צפוי להגיע למעמד פלטינה, וכמו אלבומיו הקודמים, גם את האלבום הזה הוא יצר כמעט לבדו. הוא המפיק, המנהל, הראפר ואפילו הזמר שמתארח בפזמון. זה המופע של ג'יי קול, מ-א' ועד ת', ואין כאן מקום לעוד שחקנים. כפי שהוא דואג לומר ממש עם פתיחת השיר הראשון – "ניגרז לא שווים מספיק כדי להיות על השיט שלי". קול לא מתייחס לכסף, אלא לערך. וכאן מתחילה הבעיה שלו.
התנשאות היא תכונה די דוחה. התחושה הזו שאתה יותר טוב מאחרים על בסיס תפיסה עצמית היא הגרסה הכי מעפנה של אגו מנופח. נכון, זה מעט אבסורד להתנגד להתנשאות בטור על היפ הופ, כנראה הז'אנר עם הכי הרבה שירים בנושא "אני הגדול מכולם", אבל חשוב להבדיל בין רברבנות משעשעת של אגו תחרותי לבין תחושת עליונות אמיתית. כל ראפר צריך להרגיש שהוא הכי טוב, אבל מרגע שאתה בטוח שאתה הכי טוב ואין עוד מלבדך, אתה בבעיה. אצל ג'יי קול, הבעיה גדולה פי כמה. הוא בחיים לא יעז להודות בזה, אבל האזנה לאלבום החדש, ותכלס גם לאלבומיו הקודמים, מגלה שהוא בטוח שהוא הראפר הכי טוב, חכם ומעניין בסביבה. רק שג'יי קול לעולם לא יהיה טוב כמו שהוא בטוח שהוא.
מילא אם הוא היה מתנשא רק על הראפרים שמסביבו, אבל קול מתייחס לקהל כמו קבוצת תלמידים אבודה שרק מחכה שמישל פייפר תלמד אותם שייקספיר דרך היפ הופ. זה בסדר מר קול, ידעתי שהמרדף אחר כסף הוא התמכרות בלתי נגמרת גם בלי שתדחוף לי את המסר לעומק הגרון. "KOD" הוא אלבום מעניין, מהנה, חכם ומוצלח, אבל הוא בטח לא הקלאסיקה שהוא מתיימר להיות מהרגע הראשון. הקונספט מזיע מרוב חשיבות עצמית, הדרמטיות נוטפת מכל טראק והפרויקט כולו מרגיש כמו תסביך גדלות אחד גדול. ג'יי, אתה לא האח הגדול שלי ולא כל שיר צריך להיות מלווה בעצה לחיים וטפיחה על שכם.
אולי אני קצת אכזרי כלפיו. אחרי הכל, הביטים מזיזים את הראש, קול הוא כותב שנון וחכם וכל ההתנשאות בעולם לא יכולה להעלים את המסרים המעניינים שהוא מצליח לגבש מדי פעם. סחי כמה שזה יהיה, השיר "FRIENDS" מצליח להביא זווית לא נפוצה בהיפ הופ – שיר אנטי סמים שמצליח כמעט לשכנע. אבל רק כמעט. הפספוס של קול גדול יותר דווקא כי יש לו את הראש והיכולת לתאר יפה מאוד איך המערכת לוחצת לרדוף אחרי כסף, לשלם מיסים לשווא, להתעלל בעצמך ולטשטש את הכול בעזרת סמים שונים ומגוונים. אבל מה הפתרון שלו? תעשו מדיטציה במקום לברוח. נו באמת, מה זה הטרחנות הזו? מי יקשיב לך כשהאף שלך תקוע שם למעלה?
ג'יי קול שכח את אחד החוקים החשובים ביותר בהיפ הופ – דבר בגובה העיניים. חלק מהאפיל של התרבות הזו הוא חוסר הרשמיות והישירות, שמאפשרים הזדהות. לאבד את זה משמע לאבד את הקהל שלך, ויש ראפרים רבים שהולכים על החבל הדק הזה בין לתת עצה לבין להישמע כמו יועץ חינוכי. לוג'יק, צ'אנס דה ראפר ואפילו קנדריק לאמאר, כולם במידה מסויימת סובלים מחשיבות עצמית מופרזת, אבל מצליחים לגבות את זה במוזיקה שמצדיקה את טענתם. ג'יי קול מהווה סמן אזהרה עבור כל אלו – ברגע שתחשבו שהשיט שלכם לא מסריח, תאבדו את הקשר עם הקהל.
לא נראה שג'יי קול הולך להשתנות. אחרי הכל, אין לו סיבה. זה האלבום החמישי שמגיע לפסגה ומעריציו מתייחסים אליו כאל חצי אל, אז למה שלא יאמין לזה? הוא ימשיך להוציא אלבומים טרחניים שמרגישים כמו ספר עצות מאת יאיר לפיד. תעשו כל יום לפחות דבר אחד שמשמח אתכם. כך זה ימשיך, עד שהקהל יפסיק לקנות את השטיק הזה, או עד שיחטוף, סוף סוף, איזה כאפה טובה שתזכיר לו שהוא בסך הכל בשר ודם כמו כולנו.