יא אללה כמה שראפרים אוהבים לריב. תראו את קניה ווסט ודרייק למשל: מערכת היחסים המורכבת ביניהם, שנמשכת כבר מעל לעשור, היא ההגדרה המדויקת ביותר למושג Frenemy, חבר שהוא גם אויב. הסיבוב האחרון של הסכסוך המתמשך בין השניים היה פומבי במיוחד – ווסט קיבל הודעה המבקשת ממנו לאפשר לדרייק לשחרר את שירו "Say What's Real" מ-2009 (שמשתמש בביט של "Say You Will" של קניה) בפלטפורמות הסטרימינג, ככל הנראה לקראת חגיגות עשור למיקסטייפ המצליח "So Far Gone". קניה כל כך נעלב מעצם הפנייה, אחרי שדרייק עקץ אותו ואת הנעליים שהוא מוכר במספר שירים, עד שהחליט לפרסם את ההודעה בחשבון הטוויטר שלו ולהשתלח בדרייק בסדרת ציוצים תוקפניים במיוחד. דרייק הגיב עם אימוג'יז צוחקים באינסטגרם, והריב עודנו חי.
צמד הראפרים המתקוטטים לא זרים לריבים – רק לפני פחות משנה דרייק היה מעורב בריב ירידות מוזיקלי אכזרי ופומבי במיוחד עם פושה טי שניצח בנוקאאוט כשהוציא שיר שחשף, בין היתר, שלדרייק יש בן שהוא מזניח. גם לקניה, אולי האיש שהכי קל להתחיל איתו ריב, לא חסרים סכסוכים מפורסמים עם ראפרים אחרים, המשמעותי בהם הוא מלחמת האחים עם ג'יי זי, שבעצמו היה מעורב בקרב מיתולוגי עם נאס. אפשר להמשיך עם השרשרת הזו עד, ככל הנראה, הראפר הראשון אי פעם. יא אללה כמה שראפרים אוהבים לריב.
רק כשבוחנים את הריבים האלה לעומק מבינים כי בסופו של דבר, כולם נוגעים ליריבות מקצועית בריאה, פחות או יותר. הסיבה שדרייק השתמש בביט של קניה עבור "Say What's Real" לפני עשור היא שהוא רצה להיות קניה, וברגע שהחל להצליח, רצה להיות גדול יותר מקניה. שנים לפני, קניה העריץ את ג'יי זי, כפי שברור לכל מי ששמע את השיר המעולה "Big Brother". אבל באותו השיר ווסט גם הצהיר ש"כדי להיות מספר 1, אצטרך לנצח את אחי". הריב בין ג'יי זי לנאס היה בכלל בתחרות על תואר מלך הראפ החדש של ניו יורק. אותם סכסוכים אמנם מוזנים בעזרת הודעות פאסיב אגרסיב וכעסים אישיים, אבל מקורם בתחרותיות שמקורה בשורשי תרבות ההיפ הופ. למעשה, זו אותה תחרותיות שהפכה את ההיפ הופ לז'אנר המצליח שהוא.
ההיפ הופ צמח וגדל בזכות היותו תרבותי ותחרותי. אפשר לראות עד כמה זה מושרש בו בעזרת הסלנג הייחודי שצמח ממנו וזלג גם לשפה המיינסטרימית: דיס (העלבה או זלזול), ביף (סכסוך מתמשך) וכמובן, הבאטל – אותו קרב ראפרים מוחשי שמעמיד אדם מול עמיתו בקרב פואטי עד המוות המטאפורי. האופן בו הוצג הבאטל בסרט "8 מייל" של אמינם היה ריאליסטי להפליא. זה באמת קרב ישר על הכל, והאווירה הדחוסה, הלחוצה, המחייבת הזו הופכת שורות ראפ לאגרופים בזירה. וכמו שיודע כל מתאגרף, אי אפשר להפוך ללוחם הטוב ביותר מבלי להשתפשף כמה שיותר בין החבלים.
ישנם הרבה קרבות מיתולוגים בספרי ההיסטוריה החצי רשמיים של הז'אנר, אבל אף אחד מהם לא היה משמעותי כמו הקרב שנערך בדצמבר 1981. לא רק מכיוון שאותו קרב ראפרים מכונה עד היום "הבאטל שנשמע מסביב לעולם", אלא מכיוון שהוא אחראי במידה רבה לעיצוב הז'אנר מאותו הרגע. האגדה האמיתית לגמרי הולכת כך: ביזי בי סטארסקי, ראפר מסיבות מהסוג שמבקש מכם להרים את הידיים באוויר יותר מדי פעמים, התרברב קצת יותר מדי על הבמה של מועדון ההארלם וורלד. יותר מדי, מכיוון שבשלב מסוים הוא עשה את הטעות וזילזל בראפר אחר, קול מו די, שהיה המנחה של הערב. בהחלטה ספונטנית קול מו די בחר לעלות על הבמה אחרי ביזי בי, הפיל מול הקהל הנדהם רצף שורות אכזריות במיוחד שריסקו את הראפר המסיבתי עד עפר. בקלטת הבוטלג מאותו מופע, שאפשר למצוא ביוטיוב, אפשר לשמוע את הצחוק של הקהל על רקע השפלתו של ביזי.
חשיבותו של הרגע הזה היתה יותר מקטיעת הקריירה של ראפר בינוני, אלא שינוי ממשי בדרישות של הז'אנר מהראפרים שלו. הסגנון של קול מו די היה ליריקלי, מתוחכם, מורכב וישיר בהרבה מזה המסיבתי הקליל של ביזי בי. הקלטת התפשטה במהרה, וכל ראפר ששמע אותה הפנים את המסר – זה כבר לא מספיק רק לתת חרוזי מסיבה כדי להיות הכי טוב, עכשיו צריך גם לכתוב חרוזים עם אמירה, משמעות, שנינות וייחודיות. בהבזק של קרב אחד בן 12 דקות, הז'אנר כולו הפך לטוב בהרבה.
התבנית הזו חזרה שוב ושוב לאורך השנים בז'אנר וישנם אינספור דוגמאות, אבל המקרים הבולטים ביותר הם גם המקרים הנדירים שבהם התחרותיות יוצאת מכל פרופורציה. אין צורך להזכיר מה קרה לביגי וטופאק, שגם אם לא בהכרח נרצחו בשל התחרותיות, בהחלט הזינו את האווירה העכורה בין החוף המזרחי למערבי בשנות ה-90. אבל גם במקרה הזה, אם מסתכלים על ראשיתו, התחרותיות בין החופים רק דחפה כל אחד מהם ליצור מוזיקה יותר טובה, יותר מצליחה ויותר מיוחדת. כשסנופ דוג הוציא את "Doggystyle", החבר'ה מהמזרח ידעו שהם חייבים להביא את הטוב ביותר שלהם, כי אין סיכוי שנפסיד למערב בקרב על החוף הטוב ביותר, וחזרו עם אינספור קלאסיקות. כל צד מדרבן את השני במרוץ לחלל, והאמריקאים בחיים לא היו מגיעים לירח אם הסובייטים לא היו מקדימים אותם עם הקוסמונאוט הראשון.
ליבו של הראפר אפוף באגו. עצם היומרה לעלות על במה ולירוק את הטקסטים מול קהל מחייב את זה. לכן ראפרים צריכים לחשוב שהם הכי טובים, אם לא בכלל, אז לפחות במה שהם עושים. אחרת מה הטעם? האם יש מתאגרף שעולה לזירה כדי להגיע למקום השני? העובדה שכולם מגיעים עם רצון שיא להילחם הופכת את האמנות ליותר משופשפת, עוצמתית, מהירה וחכמה. כל עוד זה לא חוצה את גבולות המשחק, כולם מרוויחים מזה, במיוחד הקהל. והעובדה שהמתאגרפים הוותיקים צריכים להגן תמידית על התואר שלהם מול צעירים ונמרצים משאירה אותם על קצות האצבעות, מוכנים וחכמים מתמיד. אז תנו לראפרים לריב, כי הם לא רק אוהבים לריב, הם חייבים את זה, וגם אנחנו.