מבט זריז בשעון הרטרו, שמתקתק באינטרוולים של פחות או יותר עשרים שנה, מראה שאנחנו בעיצומו של גל הניינטיז. ואם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד משובם של הפאוצ'ים וגיל ססובר, זה שהיינו פחות מודעים לעצמנו במהלך שנות ה-90. ממש פחות מודעים. ברמות של בנדנה. חוסר המודעות הזה אפשר כמה דברים מוזרים במיוחד (למשל ספות מתנפחות, פיצה מקפיצה, הסכמי אוסלו), אבל יותר מכולם, הוא אפשר יצירת מפגש פרנצ'ייזים שמעמיד בבושה את "הנוקמים", פרסומת מהלכת להכול, סרט כל כך מסחרי שגם הילדים שציירו אותו בקוריאה קנו כרטיס - "ספייס ג'אם", המפגש הקוסמי בין מייקל ג'ורדן ללוני טונס.

מכיוון שנוסטלגיה שווה כסף, אף אחד לא מופתע שסרט הכדורסל המצליח בכל הזמנים נכרה גם הוא לטובת ממון חדש לאולפני וורנר ברודרז. לאחר שבמשך השנתיים האחרונות הסתובבו שמועות על סרט המשך, בשבוע שעבר אושר רשמית כי במהלך עונת 2019 של ה-NBA יצולם "ספייס ג'אם" חדש, בכיכובו של כוכב הכדורסל הגדול ביותר כיום, לברון ג'יימס. מעבר לכך שברור שג'יימס שחקן יותר טוב מג'ורדן (מול מצלמה, לא במגרש. תרגיעו גיקים של כדורסל), קשה לדעת אם יוצרי הסרט יצליחו להתעלות על הצלחתו של המקור מ-1996. לא שמדובר במאסטרפיס קולנועי (אל תתנו לי להרוס לכם את הילדות), אבל יהיה קשה לשחזר כמה מהאספקטים של הסרט המקורי. למשל, הדבר הכי טוב שנשאר מהסרט ופריט חובה לכל מסיבה בניינטיז: הפסקול החד פעמי שלו.

בעוד שרוב פסקולי הסרטים היו מאושרים אם הצליחו להניב להיט בודד, הפסקול של "ספייס ג'אם" עמוס בשירים שננעצו בתודעה הקולקטיבית: שיר הנושא הקליט של Quad City DJ's ("קאם און אנד סלאם"); הגרסה הגרובית של סיל ל-"Fly Like An Eagle" של סטיב מילר בנד; שיר הנושא של המונסטארז,"Hit 'em High", שאיחד בין הראפרים הטובים של התקופה (וקוליו); וכמובן, "I Believe I Can Fly" של אר קלי, שיר ההשראה האולטימטיבי שאפילו הידיעה על מעשיו הנוראים של קלי לא הצליחה להוריד מקסמו (למרות שאלוהים אדירים איזה בן אדם טינופת). 

בניגוד לצפוי מפרויקט שנועד למכור נייקי ומרצ'נדייז לילדים, בפסקול היו יותר מרק להיטים - טראק מצוין של ד'אנג'לו הצעיר (שגם ניגן ב-"I Believe I Can Fly"), חידוש של בארי ווייט וכריס רוק לצמד הסטלנים הקומי צ'יץ' וצ'ונג ואפילו שיר ראפ של באגס באני שנכתב באנונימיות על ידי לא אחר מג'יי זי, כשנתיים לפני שזכה להצלחה ממשית. מפיקי הפסקול (בהובלת אר קלי, אוף) בחרו בחוכמה ללכת על קו מוזיקלי שנע בין ארנ'בי לראפ, ובכך מיסדו את מערכת היחסים ארוכת השנים בין היפ הופ לכדורסל. זה הרי יותר מרק חיבור על בסיס קצב, היפ הופ וכדורסל הם חלק מחבילה תרבותית שלמה שגם אז וגם היום נחגגת בשכונות. בכך הפסקול של "ספייס ג'אם" הדהד וייצג את המציאות התרבותית הקיימת, במקום להתעקש על להישמע - ובכן - כמו סרט מצוייר. 

"הזמן ממשיך להחליק לעבר העתיד", אמר סיל בחידוש לסטיב מילר עם פתיחת הפסקול, שדווקא הקפיא את הזמן החלקלק. הרי אחת מהסיבות שהמוזיקה של "ספייס ג'אם" כל כך חשובה, היא היותה קפסולת זמן מופתית. הכוכבים שהיו ונעלמו (סולט אנ' פפה), הסלנג הייחודי ("דרופ דה בייס") ובעיקר, הסאונד הכל כך ספציפי של המוזיקה השחורה המיינסטרימית של אמצע שנות ה-90. מיאמי בייס, ראפ הארדקור, סול מתקתק, ארנ'בי מזיז תחת - כל מה ששלט במצעדים של אותם השנים, ארוז יפה בתוך קופסא נוסטלגית. רק תאזינו לגרוב התופים הפריך של דיאנג'לו ב-"I Found My Smile Again" ונסו לא להפוך לשיר של טונה, כמו הקינלי. 

יש סיבות להיות אופטימיים בנוגע ל"ספייס ג'אם" של שנות האלפיים - החוש הקומי הנהדר של לברון ג'יימס, כפי שהתגלה בסרט "אסון מהלך"; גיוסו של במאי "הפנתר השחור" ריאן קוגלר לתפקיד המפיק; הבחירה בבמאי המבטיח טרנס ננס ("מגניב במקרה" של HBO), שהתנסה בשילוב בין אנימציה ללייב אקשן ומחזיק בחוש הומור רדיקלי למדי. זה לא מובן מאליו שהמושכות של הכרכרה מלאת הכסף הזו מונחות בידיים שחורות, ועוד של אנשים שנודעים ביכולת שלהם לשלב בין מסחריות לאקטיביזם, ואולי זו הסיבה שכל כך מסקרן לראות איזה כיוון יתפוס הפסקול החדש.

אין ספק שהטון המוזיקלי של הסרט ישאר במחוזות המוזיקה השחורה. קברניטי "ספייס ג'אם" מבינים את חשיבותו של פסקול ייחודי והפוטנציאל שלו להפוך לקלאסיקה. אבל יש בעיה אחת קטנה - המוזיקה של היום לא ממש רוצה להיות קלאסיקה. אם פסקול "ספייס ג'אם" המקורי היה קפסולת זמן לכל מה שהיה שחור וכיף בניינטיז, מה יכולים להביא יוצרי הסרט כיום? טראפ ניהליסטי? הבכיינות של דרייק? פנינות חוכמת הג'אז המופשט של קנדריק לאמאר? יוצרי הסרט יצטרכו לעבוד קשה כדי למצוא טון מוזיקלי שיתאים לתקופה, אבל גם יצליח להישאר כיף ומעורר השראה אחד, שהרי זה היה הטון המוזיקלי של המקור, ופן נדרש בכל סרט ספורט. בקיצור, צ'אנס דה ראפר, בוא לפה.

נוסטלגיה יכולה לטשטש זיכרון ולצבוע אותו בגוונים ורודים משהיה. "ספייס ג'אם" לא מצחיק או כיף כמו שזכרתם (סליחה, ניסיתי לא להרוס), אבל הפסקול שלו - על התמימות הילדותית, האופטימיות החמימה והעובדה שעדיין לא ידענו מה עשה אר קלי - נשאר מהנה כפי שהיה בימים שבהם הצלצול גאל והנסיך היה מדליק. איכשהו, מסרט שנולד כפרסומת (ברצינות, המפגש בין ג'ורדן ללוני טונס נולד בפרסומת לנייקי מ-1993) הגיעה יצירה מוזיקלית מהנה שלא איבדה מקסמה גם לאחר 22 שנים. אבל אנחנו יותר מודעים לעצמנו, יותר מתוחכמים. יהיה קשה ליוצרי הסרט החדש לעמוד ברף שהציב הפסקול הראשון. אבל אם יש משהו שלמדנו מ"ספייס ג'אם" והיד הנמתחת של מייקל ג'ורדן, זה שאם רק מאמינים מספיק, אפשר גם לעוף. מצד שני, גם למדנו שכדי לנצח מפלצות מהחלל צריך לקנות אייר ג'ורדן, אז לכו תדעו.