רבותי, היסטוריה. קנדריק לאמאר זכה בפרס פוליצר למוזיקה. כן, אני יודע, גם אני לא ידעתי שיש פרס פוליצר למוזיקה, אבל בכל זאת – היסטוריה. אלבומו האחרון "DAMN" הוא אלבום הראפ הראשון, ולמעשה האלבום הראשון שלא בסגנון מוזיקה קלאסית או ג'אז, שזכה בפרס. טוב, הם כנראה איחרו באלבום, אבל יפה שנתנו, לא? זה טיפה מסריח מפופוליזם א-לה פרס הנובל לספרות שקיבל בוב דילן לפני שנתיים, כמו סוג של ניסיון להחזיר רלוונטיות לפרס שלא זכרתם או ידעתם שקיים. במידה רבה, פרס הפוליצר למוזיקה זכה בקנדריק לאמאר.
ממש באותו היום שהוכרזה הזכייה ההיסטורית, עוד רגע היסטורי קרה. "ביונסה עושה היסטוריה עם הופעת קואצ'לה", הכריזה הכותרת של CNN בדרמטיות, וכל העולם די התפלפ. נו, בצדק – זה היה המופע הכי נצפה בתולדות הפסטיבל והפעם הראשונה שאישה מגזע שאינו לבן הובילה את המופע המרכזי. זה היה מופע משוגע, שעתיים של הפתעות על גבי הפתעות עם פרפורמנס רב רמות ובלי רגע מפוספס אחד. בבגדי המלכה שלה, היא באמת נראתה כאדם שיודע שהוא עושה היסטוריה.
ורק שבועיים לפני, אותם CNN פרסמו את הכותרת "קארדי בי: הראפרית שעושה היסטוריה". כתבת הווידאו שהגיע אחריה סיפרה לעולם מי זו קארדי בי, למקרה שלא ידעתם, ואיך הראפרית הצליחה לטפס למקום הראשון של מצעד הבילבורד עם להיט הסולו שלה "Bodak Yellow", פעם ראשונה שדבר כזה קורה ב-20 השנים האחרונות. גם זו סוג של היסטוריה. האלבום הרשמי הראשון שלה, "Invasion of Privacy", יצא ממש עכשיו וסוף סוף יש ראפרית שלא מפחדת להשתמש במיניות שלה ככוח, איך שהיא רוצה. כלומר, חוץ מניקי מינאז'. טוב, קארדי בי כבר עכשיו מצליחה פי כמה ממנה, וגם האלבום עצמו כבר נחת במקום הראשון. רבותי, עוד היסטוריה.
אף אחד לא יזכור איפה הוא היה כשלאמאר זכה בפוליצר או כשביונסה כבשה את קואצ'לה. טוב, אולי מי שהיה בקואצ'לה, וגם אז לא בטוח שיזכרו כי סמים. אם נשים את האירועים ההיסטוריים האלה בפרופורציה, הם קוריוז במקרה הטוב ופרט טריוויה שיצוץ עוד שנה ב-20 שאלות במקרה הרע. אבל שלושת האירועים, ובמיוחד התגובה הדרמטית והגדרתם כהיסטוריה, מעלה שאלה מעניינת מאוד – מה באמת מכניס מוזיקאי לספרי ההיסטוריה, ומי ראוי לעבור את הסף.
ובכן, בואו נתחיל בקונצנזוס האהוב קנדריק לאמאר. מדובר, בלי שאלה או ספק, באחד האמנים הכי מהוללים בעשור האחרון. פנומן מוזיקלי שגורף סופרלטיבים ופרסים בכמויות, מוערך על ידי אגדות היפ הופ וראפרים צעירים כאחד, זוכה לחיבוק תקשורתי כמעט קולקטיבי (שקט, פוקס ניוז, אין לכם מושג בכלום מכלום) והפך בהבזק של חצי עשור משם אנונימי למשיח הראפ. הוא סיפק אלבומי מופת שהביאו בשורה מוזיקלית, ביטאו אמירה חברתית מובהקת ודחפו את כל עולם הראפ לנסות להדביק את הקצב. מחפשים השפעה? מבטיח לכם ש-"4:44" לא היה יוצא אם לא היה את קנדריק לנשוף בעורפו של ג'יי זי, וזה עוד מבלי לדבר על הדור הצעיר שכרגע גדל על אלבומיו של קנדריק. בשורה, השפעה, רמה חדשה לשאוף אליה. יש לנו אחד לספרי ההיסטוריה.
אצל ביונסה המדד מעט שונה. קנדריק הוא לעד מייצג של ז'אנר, וככזה קל לו להיכנס לספרי ההיסטוריה כחלק ממנו, אבל ביונסה – בתור כוכבת פופ שכבר מתקיימת מזה שנים מעל הגדרות סגנוניות – היא מייצגת רק את עצמה. עם זאת, בתור עצמה ביונסה הפכה לאחת מכוכבות הפופ החשובות של דורנו. במהלך שני העשורים שלה בזירה היא הופכת בכל שנה לגדולה יותר, מרשימה יותר ונכון להיום, גם ללא פגם. ואלוהים אדירים, היא רק בת 36. רשימת הישגים ברמת מדונה, ונדמה שאצל ביונסה הם מנוצלים היטב – היא מתעקשת להשאיר במוזיקה ובהופעות שלה תוכן בעל אמירה משמעותית שמהדהדת דווקא מול מי שלא רוצה לשמוע, בין אם זה שלט ה"אני פמיניסטית", הופעת סופרבול שחורה למהדרין או האלבום הוויזואלי פורץ הדרך "לימונייד". היא לא מעבר למשחק, היא המשחק עצמו. בטח שזה היסטוריה.
מה שמשאיר אותנו עם קארדי בי. אני מת על קארדי בי. היא משב רוח מרענן בנוף הטסטוסטרוני של ההיפ הופ. "בודאק יילו" הוא שיר מושלם והאלבום הטרי שלה הוא פאן טהור. היא קורעת אותי מצחוק בראיונות או באינסטגרם ואני לא מפסיק להשמיע צלילי ציפורים בשבועות האחרונות. אבל אם נסתכל לרגע במבט רחב יותר, קארדי עוד לא עשתה דבר באמת משמעותי בראי ההיסטוריה. יש לה קריירה יותר ארוכה ככוכבת אינסטגרם מאשר כמוזיקאית, כמה מיקסטייפים מסקרנים ואלבום בכורה ממש כיף, אבל זהו. המוזיקה שלה היא טראפ-פופ שלא מחדש מוזיקלית, הפלואו שלה מהודק ומהנה אבל לא מבריק והתוכן שלה מזכיר מאוד ראפריות שהגיעו לפניה. היא שום דבר חדש. אז איך היא יכולה לעשות היסטוריה?
בימים האחרונים ניהלתי את הדיון הזה שוב ושוב בניסיון להבין למה קארדי בי עשתה היסטוריה וליל קים, למשל, נשארה קוריוז נוסטלגי מהניינטיז. מוזמנים לחזור לאלבומים של קים, היא היתה לא פחות מוכשרת, מגניבה, בוטה או אנרגטית מקארדי. ההצלחה של האחת כמובן לא מבטלת את השנייה, ובאופן כללי אני מאמין שצריך לחגוג כל מיעוט מצליח – אישה, שחורה, ענייה לשעבר, חשפנית לשעבר, במערכת יחסים מתעללת לשעבר ובאופן כללי, כל מי שלא רגילים לראות במיינסטרים. אבל השאלה לא עזבה אותי, למה קארדי בי כן וליל קים לא? מה יש בה שלא היה באחרות, שהפך אותה ליוצאת דופן?
התשובה המעניינת ביותר שקיבלתי, וגם זו בעיני מצדיקה את הפיכתה להיסטוריה, היא שזו לאו דווקא קארדי בי ששונה מקודמיה, אלא הסביבה עצמה. גם אם אין בה שום דבר חדש, העולם השתנה. כדי להפוך לגיבור לא מספיק לעשות את הדבר הנכון, אלא גם צריך לעשותו במקום הנכון ובזמן הנכון. גורלה של אישה שעוצרת עגלת תינוק מלהתגלגל לכביש אינו זהה לגורלה של אישה שעושה זאת, במקרה או שלא, מול מצלמה. האחת תהיה לגיבורה מקומית והשנייה לגיבורה לאומית. הראפרית האגרסיבית שעוטה את המיניות שלה בגאווה פמיניסטית הייתה רק צריכה לחכות לרגע שבו העולם יהיה מוכן לקבל אותה כאקט היסטורי. קארדי בי באה בזמן.
למעשה, ההבנה הזו עוזרת לפענח את עושי ההיסטוריה האחרים בדרך מעט שונה. ביונסה היא לא מלכת הפופ רק בזכותה, אלא גם בזכות הסביבה שלה שטיפחה אותה לכך לאורך השנים. קנדריק משיח הראפ לא רק כי הוא כשרון עצום, אלא גם כי הגיע בימי בצורת במטרה לספק שינוי. האנשים שחתמו את שמם בדפי ההיסטוריה הם לא רק הפעולות שלהם, אלא גם הסביבה. ועל אף שלקארדי בי אין את הרקורד, ההשפעה, האיכות או החדשנות (לפחות נכון להיום), שמה ייכנס לספרי ההיסטוריה. לפחות עד הבאה שתעשה היסטוריה, בזמן הנכון.