הזמרת והיוצרת היהודייה-אמריקנית רג'ינה ספקטור תופיע בקיסריה במוצאי שבת הקרובה, 24 באוגוסט. ספקטור ידועה כמי שהשפיעה על זמרות-יוצרות רבות, ביניהן גם ישראליות. השירים והיצירה שלה היוו השראה לאמניות שבחרו ללכת בדרך עצמאית. ספקטור צברה לעצמה קהל אוהד וחם, הכולל גם מוזיקאיות.
לרגל הופעתה המתקרבת בחרו ארבע מהן - איה כורם, סיון טלמור, איטן סלומון ומיכל פאולינה אופנהיים בשירים שלה שהן אוהבות במיוחד, ומסבירות את הבחירות כל אחת בדרכה שלה.
איה כורם
בחרה בשיר "firewood", מתוך האלבום האחרון של ספקטור.
"לכאורה, בחירה משונה למדי: הוא לאו דווקא מייצג, הוא לא בולט משום בחינה, בטח לא כמו אצל כותבת כמוה, שמלהטטת בלחנים ומשתעשעת בטקסטים יוצאי דופן (כמו 'ode to divorce' שכולו מבט החוצה מתוך הגרון -פיזית - של אהובה). הוא שיר "רגיל" על משבר ועל איך ממשיכים ממנו ויש לו בית ופזמון ולחן די קליט והוא מרגש אותי עד דמעות.
אנחנו רגילים לחלוקה לא מודעת כמעט של זמרי "מיינסטרים" ששרים שירים "יפים" וזמרי "אינדי" ששרים שירים "מעניינים". איכשהו אצל רג'ינה, כל זה לא רלוונטי. היא יודעת לעשות הכל - לאתגר את המאזין, להצחיק ולסקרן אותו, אבל גם (וזה "אבל גם" גדול) לכתוב שיר יפה ועצוב שבא לך לשיר יחד איתה.
סיון טלמור
בחרה בשיר "Lady"
"הוידוי הראשון הוא שאני עדיין מכורה לאלבום הראשון בו אני הכרתי את רג'ינה 'Begin to hope'. משהו בחוויה הראשונית הזאת נשאר לי, של להקשיב לה שוב ושוב, להתרגש מזה שמשהו כל כך נכון בעיניי. לא כבד, אבל בעל משמעות, מלא מילים שמספרות לי סיפורים משונים, מצחיקים, כואבים. אני מודה שקשה לי למצוא שיר אחד שאני הכי אוהבת מתוך האלבום, כי הוא בא אצלי בחבילה אחת. כמעט אף פעם לא יצא לי לשמוע את האלבום בחתיכות ולא בשלמותו. הוא מרגיש לי כמו איזו יצירה אחת מתמשכת, בה כל שיר משלים את האחר. כי הוא כאילו לא 'מושלם' וכל שיר לבד לא מספיק מסביר את כל החוויה של האלבום, אבל כולם יחד, אחד אחרי השני, כל כך נכונים ויוצרים שלם אחד, שהוא פשוט מעולה לטעמי.
אם בכל זאת אני צריכה להצביע על שיר אחד, אולי אציין את 'Lady'. משהו בו פשוט פשוט, עדין, לא מתיימר. פסנתר, שירה ומדי פעם סקסופון מטייל ברקע, מזכיר את העולם שבשיר. לחן שמערבב באר ג'אז אפלולי עם משהו חדש יותר, מודע יותר. והאישה בשיר.. שאיכשהו תמיד הייתי עוצמת את העיניים ורואה אותה, מדמיינת אותי במקומה. אולי השיר הזה דווקא נוגע בי, כי יש בו ניחוח בילי הולידיי שמתערבב עם הספקטוריות של רג'ינה. וזה - שילוב שלי בלב עושה טוב.
איטן סלומון
בוחרת בשיר "Us", אותו גם הקליטה
"האהבה שלי לרג'ינה ספקטור התחילה לפני די הרבה שנים, והיו לה כמה וכמה שיאים מאז ועד היום. הראשון שזכור לי הוא ההופעה שהקודמת שלה כאן בבארבי, רק היא ופסנתר, ולא יכולתי להאמין כמה כישרון, מוזרות, טירוף והומור יכולים להיות בבן אדם אחד.
בהמשך היא הוציאה את "us", שיר שבעיני מאגד את כל מה שרג'ינה יודעת לתת - מטאפורה מעניינת על מערכת יחסים מושלמת "למראית עין" בלבד, ליין פסנתר יפהפה, אך יחד עם זאת קליט, הקול המלאכי שלה וההגייה החצופה שלה. היא כל פעם מפתיעה אותי מחדש, משתבחת ומתפתחת עם הזמן. אני מחכה מאוד לקיסריה! ומתחילה לארוז את כל הסובייט קיטש שאוכל למצוא.
מיכל פאולינה אופנהיים
בוחרת בשיר "Fidelity", אותו גם הקליטה
"ראשית כל, למען גילוי נאות אין לי אלבומים של ספקטור בבית ואני לא זוכרת שירים שלה בעל פה. לפעמים אף מתבלבלת בינה לבין פיונה אפל. רג’ינה כמו פיונה יצאה מבית של מוזיקאים מקצועיים. אך בעוד שספקטור למדה בישיבה דתית בברונקס, אפל עברה התעללות מינית קשה בסביבת מגוריה. ובעוד אפל נושרת מהתיכון, רג’ינה מדווחת להוריה שהיא מתעניינת לא רק במוזיקה קלאסית אלא גם במוזיקה פופולרית. אולי זה מסביר את ההבדל בקולות ובמבט בעיניים של השתיים; התמים והילדי של ספקטור, מול קולה המחוספס ומבטה המפוכח והמזועזע בו זמנית של אפל.
אך ישנן עוד נסיבות. לרג’ינה, כנראה, גם אופי פחות מוחצן. ונראה שהיא מעדיפה לספר על עצמה דרך סיפורים של אחרים, דמויות בדיוניות או איזכורים תרבותיים. מצד אחד, היא מפגינה קשת תרבותית עם רפרנטים מגוונים שממגנת אותה, מצד שני זה באמת העולם הקוסמופוליטי שיצאה ממנו חינוך יהודי מול חינוך רוסי חילוני. חינוך מוזיקאלי קלאסי בארץ קומוניסטית בילדותה המוקדמת, מול ילדות מאוחרת בחיי הרחוב המערביים של ניו יורק
המתכון הזה מסביר גם את סגנונה המוזיקאלי, שבהגדרתו נקרא: אנטי פולק. אנטי פולק, זהו סגנון שמנסה לצחוק בדרך עקיפה על הפופ המיינסטרימי בעזרתם של שני זרמים מוזיקלים: הפאנק - התת ממסדי, במובן הרחב של המילה: החוויה הלונדונית והניו יורקית שבחייה, לעומת הפולק - העולם השמרני מסורתי, אולי הדתי-קומוניסטי בחייה, אף הוא במובן הרחב של המילה.
למרות שספקטור מביאה במוזיקה שלה הצעה לתרבות נגד, היא יפה לי מדי, ילדה לי מדי, מוסתרת היטב בהרבה מעטפות אסתטיות מדי. אולי זאת הסיבה שגם יש מרחק מסויים בתעתעוע האינטימי ולעיתים מתיילד של קולה, והסגנון הויזאולי שעשוי כל כך טוב, אבל שלפעמים מה שאתה זוכר זה רק כמה הוא היה מושקע. אולי זה מה שקורה כשאתה יודע יותר מדי, או מושפע מכל כך הרבה סגנונות, ריבוי בתים (ולא של שיר), כשיש לך היכולת והכישרון להיעזר בכל כך הרבה כלים שרכשת בו זמנית.
הקאבר של מיכל פאולינה אופנהיים
אי אפשר להתווכח שהסגנון המוזיקלי הוא אנטי פולק, זה הרחוב בו היא מתגוררת והיא רק מרחיבה את שורשי ביתה. מתיילדת או לא, היא נאמנה לשפה הסגנונית שלה, הן המוזיקלית והן טקסטואלית. היא הייתה יכולה להיות הנאהבת הבלעדית של מביני העניין המפולפלים, אך היא עברה דרך מסננות מבוקרות יותר, שזה בסופו של דבר הקהל שלה בכל העולם.
בדרך כלל השביל של זמרות מהז’אנר שלה הוא יותר עקלקל ולא מתפנק-מתרפק בסאונד שמנמן של אלבומי היפ הופ מהזרם המרכזי. אולי זה עזר לה בדרך למעלה, אבל שום סאונד שמנמן לא יכול להסתיר את אבני היסוד שלה, שמושרשים במשחקים הוואקליים, בלחנים ובמילים שלה.
הסגנון המוסיקלי של הפרויקט החדש שלי הוא אינדי פופ, אבל איך שלא תהפכו את זה הוא הבן מדרגה שנייה של אנטי פולק. ואני מזדהה עם רג’ינה. מזדהה עם מה שאני מזהה אצלה, את הרצון לאסתטיות גבוהה, שתשקף את התרבות והעומק של המוסיקה, כחלק ממארג של חזון אומנותי. כחלק מפאזל חזותי. אבל לפעמים זה יותר מדי. אני רוצה ללכלך את היופי, ולנקות את את המכוער. לקראת הגעתה לארץ, הקלטתי ביצוע לשיר שלה בהפקתה של d.j KernDun.