"אני חושב שהדיסק החדש שלי הוא תוצאה של חיוך בחיים שלי, של מצב רוח טוב. זה בא כזה בזמן", אומר צביקה פיק, שמוציא את השיר החדש "רוני שלי", שיר דאנס עדכני (יחסית) שכתב ברק פלדמן, פיק עצמו הלחין (כמובן) וניב כהן מהצמד Knob עיבד והפיק מוזיקלית.
השיר יוצא כעת כסינגל שלישי ממה שעתיד להיות בקרוב אלבום סולו חדש ומקורי צביקה פיק, אחרי כמעט עשר שנים. צפויים להיכלל בו שני שירים שכבר הוציא בשנה האחרונה, "כל כך הרב אור" ו"רוקדים הלילה". במקביל הוא מופיע בכל רחבי הארץ, עם דגש על הופעות במועדוני "זאפה" השונים (בשישי הקרוב הוא בזאפה בתל אביב).
אבל חוץ מההופעות האלה פיק ממשיך להופיע באירועים פרטיים, כולל בבר מצוות ובת מצוות: "ילדים גדלים על השירים שלי מגיל צעיר. ילדים בני 8,9,10 שרים אותם בעל פה. הופעתי עכשיו ב'ברלה' בקיבוץ להבות חביבה והיו בקהל ילדים קטנים שבאו עם ההורים. הזמינו אותי לראות הצגה לסיום בית ספר יסודי שהיתה מבוססת על השירים שלי כמו 'מרי לו'. זו תופעה מוזרה שהם מכירים ואוהבים את השירים האלה אבל עובדה שזה קיים. רק עכשיו קיבלתי הזמנה להופיע בבר המצווה של הבן של דניאל יאמר, הבעלים לשעבר של מכבי נתניה. הבן שלו ביקש הופעה שלי".
"תמיד שואלים למה כל כך הרבה שנים עברו מאז שכתבתי שירים לעצמי וצריך חשק מיוחד בכל דבר", אומר פיק. "אני די הייתי פעיל בעשור האחרון בכל מיני דברים כשהדגש לא היה על השירים. היה לי את 'מרי לו' שהפך לסדרת טלוויזיה ולסרט שמקבל ביקורות מצוינות בחו"ל והייתי שופט ב'כוכב נולד' אז הייתי עסוק בתקופה פורה ומעניינת. עכשיו אני פנוי לגמרי מכל ההתחייבויות והסדרות והשיפוטים ומאוד רציתי לחזור לבסיס של החיים שלי שזה ההופעות החיות בכל הארץ ואמרתי שהגיע הזמן גם לשירים חדשים. מפתה כשיש לך רפרטואר כזה גדול להיצמד אליו, ועל הבמה אני שר את כל הלהיטים שכתבתי לעצמי ולאחרים, אבל נוצר אצלי חשק וכנראה גם אצל הקהל לדיסק עם שירים חדשים. גם קיבלתי השנה פרס למפעל חיים מאקו"ם, אז אם יש קונצנזוס למוזיקה שלי בא לי להמשיך איתה הלאה".
"אלוהים חונן אותך שתהיה מסוגל להמציא מוזיקה"
-מה הולך להיות הכיוון המוזיקלי של האלבום?
"שיתפתי פעולה עם כמה מפיקים מוזיקליים - תומר בירן, יעקב למאי, אסף אברבוך וניב כהן, וכל אחד מהם עשה מספר שירים.בכוונה עבדתי עם כמה מפיקים שונים באולפנים שונים ובסאונדים שונים וכל אחד משך לכיוון שלו. עם ניב עשיתי את 'רוני שלי' ועוד שיר שנקרא 'עיניים כחולות' בסטייל אמטיוי, ושיר שלא מופיע בתקליטבשם 'טייק מי' שהצעתי אותו למדונה ולא קיבלתי עדיין תשובה. עם ניב בהחלט החומר יותר עכשווי ויש גם בלדות ושירים בסגנונות שונים. באופן כללי לא עשיתי מהפך בגישה, לא התחלתי לעשות ראפ או מזרחית, למרות שאני כותב ים תיכוני לאחרים. אין מהפך כי אני רואה את הקהל שבפניו אני מופע, רואה את הילדים והמבוגרים, באים חבר'ה צעירים מאוד שאוהבים את הסאונד הזה".
-כמלחין, אתה מצליח להיות מקורי אחרי כל כך הרבה שנים"
"אתה נולד עם הדבר הזה. אתה נולד עם האפשרות הזו. אלוהים חונן אותך שתהיה מסוגל להמציא מוזיקה. אני חושב מנגינות כמו מחשבות. אני לא תלוי בהשראה כי יש לי הרבה מנגינות באופן טבעי. כשאני רוצה שיר אני מכוון את עצמי לטקסט או לאמן או בשבילי ותוך כמה דקות יש שיר. בנוסף ליכולת שנולדתי איתה מגיל אפס סגנון החיים שלי פותח אותי לכל מה שיש בעולם נכון להיום. אני מבלה, מסתובב בהמון מקומות, שומע דברים, מהפילהרמונית ועד ריהאנה ומדונה, כל מה שהולך מסביבי. אני רואה את השמש, הנוף והאנשים וזה לא קשור לתקופות, זה לא שפעם הייתי יותר טוב מעכשיו, זה או שיש לך את זה או שאין לך את זה".
"פגעתי בול בלהיטים כמו 'נשמתי' ו'הלב (לילה סתווי)'"
"כשאני כתב לאחרים יותר קל לי. אם מאיה בוסקילה רוצה שיר אני יודע מה היא שרה, מכיר את הקול ופוגע בול בלהיטים כמו 'נשמתי' ו'הלב (לילה סתווי)'. בהלחנה לעצמי יותר קשה, כי יש הרבה אפשרויות - רוק, דאנס, פופ, בלדות, שירים שקטים. אז במקום לשבור את הראש הלכתי בכוונה לבסיס, חזרתי אחורנית. אני לא חייב להראות בכל שיר עד כמה אני יודע לנגן יפה ולסבך עם עיבודים וקולות. 'רוני שלי' זה שיר שעושה 'בום', אתה נכנס, שומע, הוא מרקיד, מקפיץ, מלודי נשמע לי יפה כזה, ואני מקבל עליו תגובות היסטריות. היתה לי הרגשה שמחכים לשמוע חומר חדש שלי, וזה משהו שלא חשבתי בשנים האחרונות. אחרי כוכב נולד אמרו לי עכשיו יש לך זמן אז תעשה, תופיע, תקליט, והתגובות מאוד טובות לשיר הראשון, נקווה שיאהבו את כולם. ולא צריך להשוות אותו ללהיטים מפעם שהפכו לקלאסיים, כי גם הם התחילו כשירים רגילים שהשמיעו ברדיו. אני מאמין שאם ישמיעו את השירים החדשים שלי יש להם סיכוי הפוך לגדולים מאוד. את 'רוני' אני כבר מכניס להופעות שלי".
-את "כל כך הרבה אור" הוצאת בטעות ביום שבו אמך, פאולינה, נפטרה, וזה קרה במקרה.
"כן, יצא לי עוד לשיר לה אותו בחייה ולכן אני קשור עליו במיוחד. לפני שהיא נפטרה היא עוד עקבה מקרוב אחרי ההקלטה. אמא שלי היתה שותפה מלאה לכל מה שאני ועשיתי זה היה ליווי צמוד של אמא שהלכה איתי. זה מצחיק כי אני לא ילד קטן, אבל היא ליוותה אותי לכל אורך הדרך מהשיעור הראשון בגיל 5 בקונסרבטוריון ועד שאתה בוגר, כל הקריירה, עד לפני שנה וחצי. זו הרגשה מאוד קשה. היא שמעה את הכל ראשונה. היחסים היו מאוד מיוחדים וקרובים, כאלה שאתה לא מוצא בעולם הזה של הבידור, שאין בו חברים ואנשים שמפרגנים, חסר לי מאוד שהיא איננה. יש שיר בדיסק החדש שנקרא 'אמא'. את המילים כתבה הדר גלר. הקדשתי לה אותו זה המעט שאני יכול לעשות, ואני רוצה לקרוא לאלבום בשם 'אמא'".
מה שעוד מרגש את צביקה פיק בימים אלה הוא סדרת הטלוויזיה הישראלית "תמיד אותו חלום" שמבוססת על שיריו ויצאה ברחבי העולם בפורמט קולנוע תחת השם "מרי לו". בעקבות עליית הסרט וההקרנות ברחבי העולם, התפרסמו אייטמים מפרגנים על הסרט וכמובן על פיק כמלחין, ששיריו "מחזיקים" את הסרט. בסן פרנסיסקו נכתב שמדובר בשילוב בין "מאמא מיה" ל"Glee", מועדון המעריצים של ליידי גאגא המליץ על הסרט גם הוא ובדנמרק טענו שפיק הוא "ליידי גאגא הישראלי משנות ה-70'". "אני לא רוצה להעיד על עצמי", הוא אומר בצניעות יוצאת דופן, "מה שכתבו בעולם מדבר בעד עצמו".
"לשאול אם אני עייף זה כמו לשאול את יוסי בניון אם יש לו כוח לשחק"
-תגיד, אחרי כל השנים במקצוע, יש לך עוד כוח לרוץ, להופיע, להקליט, להתראיין?
"השאלה לא במקומה. זה שאני שר הרבה שנים לא מוריד מהחשק, להפך. במקום שבו אני נמצא עם הפרס למפעל חיים, כאמן אני מתרגש לפני הופעה כאילו זו הפעם הראשונה וכל שיר זה כאילו נולדת מחדש. אני חושב שזה גם המצב עם עוד אנשים מהדור שלי, שלמה ארצי, ריטה ופוליקר, לאף אחד לא נמאס. מה זאת אומרת אין כוח? להפך. אני בשיא הפעילות, האקשן, מוזיקה לסרטים, אירוויזיונים, אדרנלין מטורף אני הולך לישון בשתיים בלילה ומחכה שיהיה בוקר להמשיך הלאה. זה לא מעייף, אולי עוד הרבה שנים. תבוא לראות אותי ביום שישי בערב בזאפה ואחר כך תשאל אותי. זה כמו לשאול את יוסי בניון אם יש לו עוד כוח לשחק - זה בטירוף שלו. אני בשיא הפעילות בשיא הכיף בעשור הכי יפה בחיים. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה ואני ממש לא עייף, לא מנטאלית ולא פיסית, ולא שום דבר. אני גם משחק כדורגל שלוש פעמים בשבוע".
"אני כבר לא מגיב לרכילות, אין לי עניין"
-ומה בעניין הרכילות?
"עד לפני שנתיים שלוש היו כותבים מה לבש ומי זאת החברה, בני כמה הם ושטויות. זה הפסיק ויותר נעים שזה הפך סוף סוף אחרי הרבה שנים להערכה מוזיקלית גדולה. החיים יותר נעימים כשמכירים במה שכתבת כאן".
-היציאה ממדורי הרכילות לא מעמעמת את הזוהר של הכוכבות?
"לא. עדיין מתעניינים מאוד והטלפון מצלצל אבל אני לא מגיב כי אין לי עניין. הפרס שקיבלתי בא מהיוצרים עצמם וזה הכי חשוב. יש סביבי קונצנסוס שלא היה כל השנים. לשלמה ארצי תמיד פרגנו, יש אמנים שתמיד פורגנו, אצלי התעסקו בעם מי יצאתי ולא כתבו על ההופעה. בשנתיים האחרונות זה פסק ואני רואה שאומרים 'הנה הוא עשה משהו יפה פה'. זה נעים לפעול בסטאטוס הזה שלא היה לי אותו הרבה שנים".
"לא הבנתי למה מתעסקים במה שאני לובש ולא במוזיקה שלי"
-הקבלה לקונצנזוס היא פיצוי מבחינתך על הילד הקטן שעלה מפולין והתקשה להשתלב בין הצברים?
"אני לא עם רוח קרבית, זה לא פיצוי או דברים כאלה. כשהתחלתי בשנות ה 70' לפני עשרות אלפי ילדים ב'עיר הנוער' לא הבנתי איך הממסד לא רואה את ככה. התקשורת לא דיברה על המוזיקה שכתבתי לכל האמנים הכי גדולים שיש פה. כל הזמן כתבו דברים אחרים לא על השירים ולא הבנתי את התופעה ולא הבנתי את הפליאה מהלבוש שלי. עד היום אני בא עם בגד וחצי שעה מדברים על מה שאני לובש. כשאמן מחו"ל מתלבש נוצץ זה בסדר שמתלבשים ככה ומתנהגים ככה כשזה ישראלי זה נראה מוזר. לאלטון ג'ון מותר בגדים צבעוניים ומשקפיים והוא עדיין ייחשב אמן טוב. בעברית מסתכלים מה זה הבגדים והבילויים. אני שמח שהיתה לי את 'המאסטרו' כי התעניינות היתר הזו לראות מה אני לובש ואיך אני חי זה משהו שתמיד נראה לי מוגזם. אני תשעים אחוז מוזיקאי, אז מה זה משנה מי החברה שלי וכמה נצנצים יש בבגד, אלא איך אני מופיע ומה כתבתי. רק עכשיו התחילו להתעסק בעיקר, ומוטב מאוחר מאף פעם לא".