פול מקרטני בן 70. האיש שהמציא את המוזיקה האמיתית שלא מתביישת להיות נאהבת, זה שהצמיח את השורש, שעמד על כתפי ענקים כמו קול פורטר ואירווינג ברלין, המציא את הפופ מחדש והנחיל אותו לדורות שבאו אחריו. הוא שלח ידו במוזיקה קלאסית, רוקנ'רול, רוק כבד, בלוז, ג'אז, אפילו נגע עם חבריו באלקטרוניקה, אבל בעיקר היו אלה שירי הפופ הקצביים עם הגיטרות החשמליות (והבס המנוגן ביד שמאל) והבלדות הממיסות על הפסנתר, שהפכו את פול מקרטני למוזיקאי ענק ואהוב משך 50 שנה. "אבבא" והבי ג'יז היו תלמידיו הגדולים ביותר. הביץ' בויז בני דודים אמריקנים שנתנו לו פייט יפה. אבל אי אפשר לומר זאת אחרת: פול מקרטני הוא כותב השירים הגדול במאה ה-20. נקודה. הוא גם אחד המוזיקאים החשובים בה, לצד רשימה מצומצמת במיוחד.
הביטל האהוב עלי
פול מקרטני בן 70. כבר מזמן עבר את ה-64 של "When I'm 64". עבורי הוא משהו שבין אבא לדוד. הוא הביטל שאני הכי אוהב. אוהב באמת. לא יודע איך החיים שלי היו נראים בלי "Yesterday", "Hey Jude", "I Saw Her Standing There", "Let It Be", "Eleanor Rigby", "The Long And Winding Road", "Penny Lane", "She'es Living Home", "Michelle", "Lady Madonna", "Back In The U.S.S.R, "Helter Skelter, "Get Back וזו רשימה ראשונה מהראש.
אפילו ב-"Live And Let Die", ב-"Say Say Say" (עם מייקל ג'קסון) וב-"O Bla Di O Bla Da" יש משהו מיוחד, חן כובש נדיר ומקסים. אפילו ב"Band On The Run" של "כנפיים".
פול מקרטני בן 70. הבדיחה הכי קלישאתית אומרת שמארק צ'פמן רצח את הביטל הלא נכון. פאק איט. בבחירה בין החולמניות של לנון לארציות של מקרטני, בין האמת הרוקרית שג'ון ייצג ליופי הפופי שייצג פול, טבעי שאבחר באמת הרוקרית, לשם הולך הראש, כי לאהוב את לנון זה יותר "נחשב". הוא הרי הרבה יותר "חשוב". הוא אגדה. הוא נרצח. הוא היצחק רבין של הרוקנ'רול בעולם שבו, כמו חלום השלום, גם חלום הרוק הולך ונגוז. הוא כל מה שהשמאל הישראלי הקיבוצניקי והתל אביבי התחנך וחינך לאורו. אבל הלב הולך דווקא עם פול, עם השמעון פרס של דור הסיקסטיז, דור הנפילים, זה שתמיד זלזלו בו וקראו לו "לוזר", אבל הוא היה שם בגדול כשכל ההמצאות החשובות באו לאויר העולם.
"הבחור הטוב" שאפשר לסמוך עליו
נכון, ג'ון לנון קיבל מעמד מיתי של קדוש, קדוש מעונה (אחרי הרצח), וסמל האנטי-מלחמתיות והשלום (ד"ש לעקיבא נוף), למרות שהיה קטנוני וכוחני ונודניק מעצבן והנחיל לעולם את הגברת אונו. ג'ורג' האריסון חתום על הבאת הודו, הניו אייג' ושאר ה"קשקושים" לתרבות למוזיקה המערבית (וכן, נכון, הוא כתב את "Something"), ורינגו... טוב לא באמת ברור מי הם האנשים שלטעמם רינגו הוא הביטל האהוב ביותר. אולי כאלה שמעריצים את "רד בנד". פול היה שם מההתחלה, מייסד (וגם המפרק), "הבחור הטוב" שאפשר לסמוך עליו, השפוי, האיתן, עם הרגליים על הקרקע, מה שדני סנדרסון היה ל"כוורת". זה שלא עושה יותר מדי שטויות, זה שמנסה לחשוב גם על היום שאחרי, ולנהל את העסק כלכלית (ונכשל). פול הוא גם זה שמתנדב לנגן בס כי האחרים תקועים באגו שלהם - או כי האריסון באמת היה גיטריסט יותר טוב, גם בגיל 15, ולנון היה גיטריסט סביר, לא מדהים.
הביטלס הם הדבר הכי גדול שהיה כאן, לכן כל פיפס שקשור בהם סופר, תועד, נבדק ונותח. כל יום בחיי הלהקה פורש באובססיביות. כל משפט, מחשבה, או כוונה. ברור שללא החיבור בין ארבעתם זה לא היה קורה, אבל נדמה לי שיש הסכמה על כך שמקרטני היה מנוע יצירתי חשוב בביטלס לא פחות מלנון. פול היה המלודיסט, המתזמר, המנצח, היוצר של הקלאסיקות ששרדו עד היום, יצרן הלהיטים, האיש שנתן ללנון את הקרב הקשה של חייו - מי מהם יכתוב שיר טוב יותר. מוזיקאים מתארים את המפגש המקרי בין לנון למקרטני בליברפול בסוף שנות ה-50' כנגיעת אצבע אלוהית, שיצרה את הגוף המוזיקלי החשוב בהיסטוריה המודרנית, הביטלס. אלוהית אלוהית, ואת זה בטח מיחסים לג'ון, שעד היום יש כאלה שרואים בו מעין משיח, אבל כשמגיעים לתכלס - מקרטני היה מוכשר לא פחות ממנו, חרוץ ממנו, ולטעמי גם כותב שירים טוב מלנון.
עדיין מופיע, , בועט, רלוונטי
מקרטני הוא זה ששרד עד היום, זה שנשאר, זה שלא נפל לסמים (רק לנשים). זה שתמיד חשב קדימה על הלהיט הבא, על איך לרצות את הקהל ואת עצמו. תיזכרו בהופעה שלו בפארק הירקון בספטמבר 2008, לפני כמעט ארבע שנים, כל מי שהיה שם יספר לכם על אותה תחושת "רוח קודש" ששרתה באותו ערב על גני יהושע כש"מאקא" כמו שקוראים לו הבריטים נתן להיט אחרי להיט וריגש 50 אלף ישראלים. תסתכלו עליו, רק לפני שבועיים בחגיגות 60 שנה לשלטון המלכה. חי, קיים, מופיע, נותן שואו, מלהיב, סוחף, מוציא אלבומים (האחרון והחביב - "Kisses on the Bottom"), מביים קליפים עם ג'וני דפ ונטלי פורטמן, כותב, מתראיין, שר, מתרגש, מרגש, (ונוחל שוב ושוב מפלות בחיי הזוגיות שעולות לו המון כסף). "יש לי להקה מעולה והקהל מת על זה", הוא אמר ביום הולדת 69. ובגיל 70 פול מקרטני הוא הרבה יותר צעיר ברוחו מכל מיני היפסטרים בין 20 שמנסים להמציא את הרוק מחדש.
פול מקרטני מת? אז זהו, שלא
פול מקרטני בן 70. מי היה מאמין. יש כאלה שלא מאמינים עד היום. האגדה שהביטלס עצמם פמפמו לתוך תת-ההכרה של המעריצים, על כך שפול מקרטני למעשה מת ב-1966, הוחלף על ידי בסיסט שמאלי אמריקני שנראה בדיוק כמוהו, שהניתוח הפלסטי שעבר הוביל להפסקת ההופעות של הלהקה ושעם החלמתו הביטלס שינו כיוון מוזיקלי והפכו מלהקת-בנים לאמני-אוונגארד (זה ממש לא מדויק, אבל זה הסיפור שמכרו) - האגדה הזו היא אחת המדהימות והמקסימות בתולדות הפופ, פי עשר מ"תרמית הרוקנ'רול הגדולה" של הפיסטולז. שיעור בתקשורת המונים, בשיווק, בתורת הספין. הם באמת היו גאונים.
פול מקרטני בן 70. וכל עוד פול מקרטני קשישא חי, גם הפופ חי, הלחן העגול, רוח הנעורים, החיוך, הקריצה (החיובית), הרוקנ'רול שלא מתבייש להיות קיטשי כשצריך ולמצוא חן ולהרקיד המונים. כל עוד פול חי - המוזיקה חיה. אחריו - מי יודע?.
