_g.jpg "לו ריד (צילום: Gettyimages IL, getty images)")
התרבות האמריקאית איבדה אתמול את אחד מבכירי המוזיקאים שלה. לו ריד, 71, עבר השתלת כבד לפני כחצי שנה, ואמש מת מזיהום שהתפשט בו. בצעירותו הצהיר ששאיפתו "לכתוב את הרומן האמריקני הגדול" באמצעות אלבומיו, ואמר שחתר להיות "הדוסטוייבסקי של הרוקנרול". קריירת ההקלטות שלו נמשכה קרוב לחמישים שנה, ואכן העמידה גוף עבודה שמציב אותו יחד עם בוב דילן ולאונרד כהן כבכירי הכותבים שהשיקו בין ספרות ושירה למוזיקה הפופולארית.
>> לו ריד: ההספדים המרגשים, השירים הגדולים
>> הגדיר את דמות הרוקר הניו יורקי והניח את הבסיס לאלטרנטיב
ריד נולד לזוג הורים יהודיים בורגניים בלונג איילנד, ואושפז בשנות נעוריו בבי"ח פסיכיאטרי, שם עבר טיפול אכזרי בשוקים חשמליים כדי לטפל בנטיות הומוסקסואליות בהן חשדו הוריו. הוא החל להתפרנס כמוזיקאי מקצועי בראשית שנות השישים, ככותב שכיר בחברת מו"לות, שסיפקה שירים שנכתבו כחיקויים ללהיטי התקופה. אבל מיד אח"כ הפך לאחד האמנים הכי נועזים, מקוריים ומשפיעים בתולדות הרוק.
הוא למד שירה באוניברסיטת סירקוז אצל המשורר דלמור שוורץ, והיה למוזיקאי המוביל בחבורת ה"פאקטורי" של אנדי וורהול. וורהול גם הפיק בפועל את אלבום הבכורה וההופעות הראשונות של "מחתרת הקטיפה", הלהקה שריד הנהיג עם ג'ון קייל, ניקו, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר.
בשיא פריחת ילדי הפרחים והתנועה ההיפית הוולווט אנדרגאונד וה"דלתות" העמידו את האנטי-תזה לאופוריית השלום והאהבה, וריד שורר על סמים קשים וסאדו מאזוכיזם באופן ריאליסטי. הוא שידך כתיבת פופ מסורתית לעולמות צליל והבעה חדשים. כתיבתו הושפעה מדילן ובאותה מידה גם מספרות ההרואין המהפכנית של וויליאם בורוז. אלבום הבכורה של הלהקה מ-1967 היה כישלון מסחרי, אבל עם השנים הפכו ללהקת הרוק הכי משפיעה שיצאה משנות השישים אחרי הביטלס והרולינג סטונס. הצליל והגישה שלהם השפיעו על כל אמן רוק בכיר מדיוויד בואי ועד לימינו.
אמנות ללא מסחריות
אלבום הבכורה של הלהקה נותר התיעוד המוזיקלי הכי מדויק, עמוק ומצמרר לתיעוד חייהם של צעירים לבנים נוירוטיים בכרכים הגדולים של המערב במחצית השניה של המאה העשרים. וורהול גם עיצב את עטיפת הבננה האייקונית שלו, ולאחר מותו של וורהול ריד וקייל שבו לשתף פעולה באלבום מחווה מופלא לזכרו, "שירים לדרלה". ריד היה הראשון ברוק לכתוב אלבום שלם על גירושין ב-1973, "ברלין" , והשתמש בדימוי העיר שחומה חצתה אותה למרות שלא ביקר בה טרום כתיבת האלבום.
מראשית דרכו טען שהרוק’נרול שלו ממוען למבוגרים ושאין בו דבר מתיילד או בידורי. וריד אמר שכפי שלוויליאם פוקנר היה את הדרום האמריקני, כך לו היתה ניו יורק מחצבתו כתבנית נוף אמנותו :הדמויות, המראות, הריחות, האפילה והגדולה העירוניות תועדו ברבים משיריו וגם באלבום מצוין שנשא את שמה. פרט לשיר אחד, "לך על הצד הפראי", מתוך אלבום נפלא, "טרנספורמר" שהפיק לו דיוויד בואי, התלמיד שנחלץ לעזור למורה ריד שקצת איבד סיכוי מסחרי אחרי פירוק הוולווט אנדרגראונד, ריד בקושי ביקר במצעדי הפזמונים ובטבלאות המכירות. אבל אין אמן בהיסטוריית הרוק שדומה לו ביחס ההפוך בין הצלחה מסחרית לבין השפעה אמנותית.
איש לא הצליח לנסח מילים כמוהו או להתקרב לייחודיות ההגשה
אלפים ביצעו משיריו, מאות ניסו לשיר כמותו, אבל איש לא הצליח לנסח מילים כמוהו או להתקרב לייחודיות ההגשה הקולית שלו. ריד שר-דיבר-דקלם, בטונים שהיו לרוב יבשים ודיווחיים, כאילו ייצר ריחוק מסוים בין ההגשה הקולית לגיבורי השירים. ואלו היו מהדמויות היותר מסוכסכות-פנימית, מגוונות מינית, טרגיות, ואבודות שנכתבו ברוק.
_g.jpg "לו ריד (צילום: Theo Wargo, GettyImages IL)")
ב-1992, הקדיש אלבום מופת , "קסם ואובדן" , לשני חברים קרובים שנפטרו מסרטן. מי שבשנות העשרים לחייו היה הקול הבולט ברוק של שנאה עצמית והרס עצמי, הפך החל משנות הארבעים לחייו למתעד אדיר של ההתבגרות והזקנה. פתאום חל אצלו מהפך תכני: במקום אנשים צעירים ובריאים בגופם שנפשם חלשה ומבקשים רק למות, להתכחש, להדחיק, לברוח, שיריו אוכלסו באנשים מבוגרים שגופם הולך ותש אבל רוחם מתאוששת, איתנה, עומדת זקופה גם בסתיו חייהם. וגם הוא היה כזה. את מקום ההרואין של שנות השבעים תפס בחייו הטאי צ'י, ואת מערכות היחסים והנישואין ההרסניים החליפה זוגיות ארוכה ויציבה עם האמנית והעמיתה שלו לורי אנדרסון, איתה גם הגיע לביקורו האחרון בישראל.
הוא הופיע כאן פעמיים קודם לכן. מלבד הופעותיו בישראל זכיתי לראות אותו פעמיים במסגרת האיחוד הקצר של ה"וולווט אנדרגראונד" בלונדון ב-1993. וגם זכיתי לראיין אותו פעמיים, פעם פנים אל פנים לפני הופעה שלו ב"רויאל אלברט הול" בלונדון ופעם טלפונית לפני בואו לישראל. בשיחה הטרנס-אטלנטית הוא היה מקסים ושובה לב. פנים אל פנים הוא היה נרגן. והיתה לו לחיצת היד הכי רפה בה נתקלתי אי פעם. אבל האמנות שלו, כמובן, היתה ההפך המוחלט מרפה: היא היתה האמת. וגם האמת הכי כואבת מחזקת. ובנקודות הכי חלשות ושבירות של חיי, החל מגיל 17, השירים שלו היו איתי, חלק מערכת ההישרדות החיונית בפסקול חיי.
חלוץ ומורה דרך שפרץ דרכים לא ידועות
הפיוס המאוד מאוחר בין ריד לבין הזרם המרכזי של תרבות הפופ הגיע בסוף שנות התשעים כשבלדה שלו, "יום מושלם" נכללה בפסקול הסרט "טריינספוטינג" , שהביא אותו לקהל חדש של אוהדים ולסכומי תמלוגים שקודם הכיר רק מחידושים של אחרים לשיריו. המורשת של ריד מהדהדת במאות שיריו ועשרות אלבומיו, בעבודות שלל תלמידיו, וגם בשתי אסופות השירה שפרסם, ששמותיהן לקוחים מציטוטים משיריו:"בין מחשבה להבעה" ו"לעבור דרך האש".
_g.jpg "לו ריד (צילום: Matthew Peyton, GettyImages IL)")
בתרבות הפופולארית בה מושגים כמו "אינדי" ו"אלטרנטיבי" ו"דיסטורשן" איבדו מזמן כל משמעות אמנותית ונותרו רק כהגדרות חברתיות-כלכליות-מיתוגיות, ריד היה ונותר חלוץ ומורה דרך שפרץ דרכים לא ידועות באמצעי הבעה מילוליים וצליליים שקוממו עליו לא אחת גם את מעריציו. וגודל האובדן שהותיר, כגודל הקסם שקדם לו: עצום.
"ברית המילה של הארי"
מילים ולחן לו ריד מתוך "קסם ואובדן" תרגום:שרון מולדאבי
"הארי לא אהב מה שראה כשהתבונן במראה, הלחיים של אימו, עיניו של אביו, והימים הלכו והתנפצו סביבו ככל שעתידו נגלה לפניו, הוא הפך להוריו, האכזבה הסופית
כישצא מהמקלחת הארי בהה בעצמו, בקו השיער הנסוג, הוא אחז בתער והחל בגילוח, ונזכר כמה היה מייחל להיות אחר
הלוואי שהייתי חזק יותר, הלוואי שהייתי רזה יותר, הלוואי שלא היה לי האף הזה, האוזניים הבולטות האלו מזכירות לי את אבי, ואני בכלל לא זקוק לתזכורת הזאת, האכזבה הסופית
הארי הסתכל במראה וחשב על וינסנט ואן גוך, ובאבחה מהירה שיסף את אפו, ובתחושת סיפוק הוא ייצר חתך היכן שהסנטר שלו היה, הוא תמיד רצה גומה, וזהו סופן של כל האשליותף וכשהביט מטה היישר בין רגליו הארי חשב על מגוון אפשרויות, פנים חדשות, חיים חדשים, בלי זיכרונות מהעבר, והוא חתך את צווארו מאוזן לאוזן
הארי התעורר לשיעול קל, ותחושת התפרים ייצרה אצלו רתיעה, רופא חייך אליו מחלקו הרחוק של החדר, בן, הצלנו את חייך, אבל לעולם לא תשוב להיראות כפי שהיית, וכששמע את זה, הארי היה חייב לצחוק, למרות שכאב לו, הוא היה מוכרח לצחוק, האכזבה הסופית".
