לא הרבה אנשים מחוץ לתעשיית המוזיקה מודעים לכך, אבל לקמבק ההירואי של אחת, לא ממש אנונימית, בריטני ספירס, אחראי בחור בן 26 העונה לשם דיינג'ה. לא, הפעם לא מדובר בעוד פרטנר לזוגיות מתוקשרת, בעוד היריון רצוי יותר או פחות, אפילו לא בספר שלה או במאמן הכושר. דיינג'ה, או בשמו הלא בימתי נייט הילס, עומד מאחורי הצליל באלבומיה האחרונים של מלכת הטראש העולמית, הוא המפיק המוזיקלי שלה. הוא שהנדס, לא במקרה נבחרה המילה הזו, את הצליל שמוביל כיום את עולם הפופ אל עבר העשור הבא.
דיינג'ה, בן טיפוחיו של מפיק העל טימותי מוסלי, הנודע בשם הבמה טימבלנד, מסמן את שיאה של תופעה שצברה תאוצה בשנים האחרונות בתעשיית המוזיקה העולמית: עלייתו של המפיק המוזיקלי לקדמת הבמה ולמרכז תשומת הלב, גם על חשבון הזמר המבצע. מפיק מוזיקלי כבר אינו רק זה שאחראי על העיבודים ועל הסאונד של האלבום, הוא זוכה למעמד של כוכב בפני עצמו. דור חדש של עילויים מוזיקליים האמיר לגדולה לאו דווקא כפרצוף עם קול, אלא כ"איש שמאחורי הקלעים", המושך בחוטים, הסמן המוחלט של הצליל, הסגנון והערכים האופנתיים המשווקים לנו. שמות כמו הנפטונז וקניה ווסט הפכו למותגים מוכרי-מיליונים בפני עצמם, מבלי להזדקק לפיגורה נוצצת מלפניהם.
"ההתייחסות היום למפיק היא כישות עצמאית בעלת סקס אפיל לא פחות מהאמן עצמו", מסכים בועז מורד, איש רפרטואר בינלאומי בהליקון ובעליו של לייבל קטן, המחתים לא רק טאלנטים פרונטליים, דוגמת אם.סי. קרולינה ("הבנות נחמה"), כי אם גם מפיקים מוזיקליים צעירים ומבטיחים, שנועדו לייצר להיטים. "בחו"ל, אמן שמכבד את עצמו ידאג להצטייד תמידית בהפקת על. יתרה מזו, מפיקים יצרו בעצמם לייבלים והחתימו אמנים, ושם ניצלו את שמם ואת כישוריהם". מדונה, למשל, תקבע את זהותה האמנותית בכל אלבום קודם כול דרך המפיק שתבחר בו, והיא לא היחידה. כשמפיק-העל טמבלנד הוציא במארס 2007 את אלבומו "שוק וואליו", הוא התקבל בכבוד ששמור למלכים.
המלך לואי הראשון
בישראל, כמו בישראל, התחום בחיתוליו. לא שאין כאן מודעות לתפקיד המפיק המוזיקלי - יש שמות בולטים הגורפים סכומים נאים ושבאמתחתם רשומות הצלחות מכניסות ומשפיעות. אלא שמאז הוכר לראשונה התפקיד בפני עצמו, באמצע שנות ה-70 לערך, ההתקדמות מועטה. כך, השם הראשון שהוכר כמפיק מוזיקלי חשוב הוא זה של לואי להב, ששב מארצות הברית ומעבודה עם ברוס ספרינגסטין, כדי להפיק בשנים הבאות כמה מציוני הדרך המרכזיים של המוזיקה המקומית: תמוז, שלמה ארצי, ריטה, שלום חנוך, ברוזה. אבל למעלה משלושים שנה מאז חזר לשוק כמטאור, המצב לא השתנה הרבה: אותו להב עדיין מופקד גם על אלבומיהן החדשים של קרן פלס ושל מאיה בוסקילה, כוכבות פופ בנות זמננו, שהיה נחמד אם היינו מגלים שהן מתעסקות גם במוזיקה בת זמננו לא פחות.
מצד שני, ניכר כי בהתאם למגמה העולמית, המפיקים הצעירים חדורי תקווה ואמביציה לשינוי גם בשוק המקומי המקרטע. "לפחות לאוזן המזוינת יש התפתחות מדהימה בפופ, שלא מורגשת במדיה המסורתית", מסביר נוי אלוש, איש הגימיקים של שוק הפופ הלא-ממוסד, שמאחוריו קוריוזים בסגנון "שיר המעריץ האנונימי של נינט", הלהיט הקודח "רוצה בנות", שנכתב על-גבי הפקה שוודית קנויה ומורשית תחת הצמד "חובבי ציון", ולאחרונה גם שיר התמיכה בציפי לבני - סוג של בדיחת אינטרנט שמצאה את דרכה לקדמת הקמפיין של קדימה.
"בשטח דברים קורים, והשפעות בינלאומיות מחלחלות מכיוונים שונים", אומר אלוש, שכל פרויקט שלו מתחיל בעמוד באתרי פליקס, שוקס, יוטיוב ופייסבוק, ולאו דווקא בסינגל בוועדת הפלייליסט של גלגל"צ. "אבל המפיקים הגדולים כאן קצת חיים בסרט, לכן התהליך זז אחורה בשנים האחרונות. ברדיו קיבלו הפקות נקיות, 'פרווה', דוגמת הגל של יוצאי בית הספר רימון, וכל המהלך של המפיקים הצעירים באולפנים הביתיים שפרץ בתחילת העשור קצת נעצר".
ובכל זאת, שנה וחצי אחרי אלבומו פורץ הדרך של טימבלנד שהוזכר לעיל, פה בארץ הוציא יונתן גולדשטיין, תלמיד תיכון מפרברי ירושלים, את "דה ג'וני שואו". אלבום מפיק-אמן באורך מלא, שבו מתארחים עשרות אמנים, כולל שמות במשקל כבד, כמו רמי פורטיס, שלומי שבן והדג נחש, במה שעשוי להירשם כקו פרשת המים של המפיקים הצעירים בענף.
"דה ג'וני שואו" ממש לא מתקרב למכירות של אלבום זהב (עשרים אלף עותקים), וגם טימבלנד או קניה ווסט הוא לא. עדיין. אבל "האלבום השיג את מה שרציתי. הוא מבחינתי תחילת המהפכה, ובהמשך המטרה היא לעשות אלבום בערך לכל אמן שמתארח בו. לקחת כל אחד מהם למקומות רלבנטיים, שיאמרו דבר חדש".
-מה זה אומר, מהפכה?
"בסאונד הכללי המוזיקה פה מפגרת, מצויה שנים מאחורי העולם הרחב, וזה ברמת ההפקה המוזיקלית. הכתיבה היא לא העניין. יש משהו מאוד ייחודי לכתיבה בארץ, ודווקא שווה לשמר את זה. לא שם הבעיה".
"אני חושב, ויש רבים בשיח האמנותי שחולקים עליי, שהקהל כן רוצה לקבל מוזיקה עדכנית ונכונה להיום. הוא לא צריך לקבל קלישאות רוק. מי שחולק עליי טוען שהקהל בארץ רוצה לשמוע 'שירי מדורה', שגם מבחינת הפקה ילכו על הדבר שמאז ומתמיד ניצח. אני טוען שהקהל הרבה יותר אינטליגנטי מזה".
הנרי מזרחי, מן הבולטים שבמפיקי "הגל החדש", שבאמתחתו הפקות לריטה ולעברי לידר, הוא מאלה החולקים עליו. "הבעיה היא לא בהפקה המוזיקלית", הוא אומר. "יש מלא מפיקים מוכשרים ומעודכנים בארץ שיודעים לעשות דברים שנשמעים כמו שצריך. זה הקהל שהורגל לשמוע תחום מאוד ספציפי, ולא מוכן לפתוח את האוזניים והחושים לשמוע דברים חדשים מעבר למה שהוא מכיר היטב. זו גם הסיבה שבגללה אמנים פוחדים לצאת מהקופסה ולהוציא משהו שייתפס כניסיוני".
גם ינון יהל, שעושה לאחרונה חיל בארצות הברית ושעובד עם השמות הכי גדולים בתחום, לא מסכים עם גולדשטיין, אם כי מסיבות אחרות. "אין מצב שאני אתרגש ממשהו ישראלי כמו שאני אתרגש ממשהו של מריה קארי", הוא אומר. "הז'אנר של ההיפ-הופ וה-R&B הוא ממש לא מיינסטרים פה, ויש פה הרבה כישרון, אבל זה לא ממוצה. אני לא שומע פה אנשים שהולכים עד הסוף".
-תגדיר "עד הסוף".
"אני חושב שמפיקים מוזיקליים פה פשוט לא חופרים מספיק עמוק. בהתייחסות לסאונד ולעיבוד, רק מגדילים ומגדילים הכול כל הזמן, ובסוף זה יוצא קטן. זו זכותם של אנשים לעבוד גם בדרך הישנה, אבל יש כאן גם מספיק מפיקים שמסתכלים על מוזיקה בצורה יותר עדכנית ושיש להם אמת להעביר".
טענות כאלה מועלות גם על-ידי אחרים: "חד משמעית - לא מתייחסים כאן להפקת שירה", חורץ גולדשטיין. "בחו"ל יש אנשים שזה המקצוע שלהם. אז נכון שאנחנו במינימום תקציב וכוח אדם. אבל עדיין, אין התייחסות למרחק ממיקרופון, לדיוק בהכפלות, לקומפרסיה. רק מגבירים את הזמרת כדי להראות שהיא יודעת לצעוק ולהגיע לגבהים, ונמנעים מלהתערב לה בהגשה. בחו"ל מזמן הבינו שלשים את הזמר בגובה כזה רם זה לא מחמיא - מצניעים שם את הקולות. זה תפקיד של המפיק".
של מי ההפקה הזו בכלל?
לא במקרה מתעכבים המפיקים הצעירים על תפקידו של המפיק המוזיקלי. בעוד תפקידם של הזמר והנגנים ברור ונגלה לעין, תפקידו של איש הצללים הרבה פחות מובן במהותו. בשונה מהקולנוע ומהטלוויזיה, שם המפיק הוא תפקיד יזמי, עסקי ומעשי של הקמה, בתעשיית המוזיקה, המפיק הוא קודם כול תפקיד רעיוני ויוצר, ורק אחר כך טכני. מידת המעורבות משתנה ממקרה למקרה. מפיק מוזיקלי כפייתי במיוחד עשוי גם להשתלט על שיווק ועל אריזת המוצר, אבל על כל פנים הוא האחראי הבלעדי לכל צליל מצלילי יצירה. זה לא אומר בהכרח שהוא גם ממונה, למשל, על העיבודים או על הנגינה, אך הוא סמכות ההחלטה היחידה גם עליהם, גם על הביצוע, וגם על כל אלמנט אחר הקשור ברצועות השמע.
"מבחינתי", מסביר גולדשטיין, "המפיק המוזיקלי הוא הבמאי של היצירה, היוצר המוחלט של התוצאה הסופית". יהל מזהיר מפני תופעת "המפיקים עושי כול", שגם כותבים ומלחינים ומנגנים ומעבדים: "זו לרוב טעות, וזה נשמע חדגוני. אני אוהב לחלוק את היצירה עם אנשים, להוביל צוות, לקבל אנרגיות. זה אחד ההבדלים המרכזיים גם בעבודה בארץ לעומת עבודה בחו"ל. שם יש לי צוות לרשותי, שאני מוביל אותו. פה כל אחד שובר את הראש בבית, וחברות התקליטים, במקום ללכת איתך, רק מתערבות ועושות סלט".
ובכל זאת, ברבות השנים צמחו בארץ לא מעט מפיקים מוזיקליים נודעים. יזהר אשדות הפך, בצד קריירה כנגן וכסולן, למעצבם של פסקולי מיינסטרים ישראלי אולטימטיביים דוגמת "לא קלה דרכנו". עופר מאירי הנדס אלבומי ראווה כמו "עד הקצה" גדוש הלהיטים של דנה ברגר, ואז פרץ עם פרויקט "מטרופולין".
פרט להם ולגולדשטיין, הנרי ויהל, מסתובבים עוד לא מעט מפיקים מוזיקליים צעירים, ומפיצים גלים של מוזיקה חדשה, מחוברת יותר לעולם הרחב ולמתחולל ברדיו ובאיי-פוד הבינלאומי, ולא רק לאמצע המקומי של הדרך, האהוד והמוכר כל-כך לצרכן הישראלי. משהו מתחיל לבעבע. להיטי סלולר, המנוני אינטרנט, טראקים וביטים, וכל מיני סימנים הרומזים שרבקה זוהר כבר לא מספר אחת. גולדשטיין, למשל, חתום תחת ניהולו של מורד כמפיק וכאמן, וכמותו גם רונן סאבו ואופיר יקותיאל - סאבו וקותי - צמד מפיקים צעירים שהספיקו להפוך להיטים לתופעות, כמו "קיץ בא" שהניב אין-ספור סרטוני מחווה, חיקוי, תגובה והגשה בכל פינת יוטיוב. "צמיחת המפיק ככוכב קורית בכל מקום בעולם. בארץ, גם אם יש מפיקים נכבדים, זה עדיין לא ממש קורה", אומר מורד.
למה זה לא קורה? התשובה נעוצה, כך מסכימים רוב העוסקים במלאכה, בפחד. פחד של חברות התקליטים לא להחזיר את ההשקעה, פחד של הרדיו מאובדן מאזינים, פחד של האמנים שלא יקנו אותם. שוק המוזיקה מצוי בקריסה של השיטות המקובלות שלו, ובמציאות כה רגישה, הפקות חדשניות ועדכניות ייחשבו להימור מסוכן, לחומר שלא בטוח להתעסק בו. היצרן הזהיר והמחושב יעדיף להתעסק בנוסחתי ובמוכר, שכבר הוכיח את עצמו כבעל כוח קנייה חזק.
"אני מבין את הפחד הזה כשהשוק על סף קריסה", מגיב גולדשטיין. "להביא סאונד חדש זה צ'אנס שיכול לעלות הרבה מאוד כסף. אבל מרוב פחד, כמעט אף אחד לא מעז לתת פה הזדמנויות, ואם כן - זה בדרך כלל לא קורה בתוך החברות הגדולות. לא נעשו פה מספיק ניסיונות בשביל להגיד שהקהל לא רוצה את זה.
"כשעבדתי עם אמנים דרך חברות תקליטים, מנהלי הרפרטואר ואנשי המנגנון התערבו עם הדרישות ועם החששות שלהם, ובמקום לפתוח דלתות ולהפרות את התהליך, רק סגרו אופציות וצמצמו את האפשרויות".
מילה של שרית חדד
נכון שהכי קל להאשים את הגופים הממוסדים: חברות התקליטים והרדיו מהווים מטרה נוחה ומסורתית לחצי הביקורת. אבל יותר ויותר מקרים מלמדים שהפחדנות וההתבצרות במחוזות הישנים הבטוחים באים מן האמנים עצמם, ועל כך יעידו מנהלים בחברות התקליטים, כמה זה קשה להם לשכנע אמן להתמסר למפיק צעיר ונטול קבלות מוכחות, גם על מזבח העדכנות העולמית. צעירי רימון, למשל, שכבשו בהצלחה את האוזן המקומית, נצמדו בעיקר למפיקי הדור הישן. קרן פלס התמסרה ללואי להב, ואילו אריק ברמן מופק על-ידי משה לוי, שנחשב ל"דינוזאור" כבר כשעשה לאביב גפן את אלבומו הראשון, לפני קרוב לשני עשורים.
"אם אני אביא לאמן פופ מקומי משהו עדכני, ברמה של מה שנעשה כיום בעולם - סביר להניח שהוא לא ירצה את זה", מקונן גולדשטיין. אלוש, לעומתו, מאבחן את המקומות שבהם הפחדנות מפנה את מקומה להתחדשות ולקדמה: עולם הסלולר, למשל. "כשעולם הסלולר מתחזק, לא פוחדים מהפקות חדישות", הוא אומר. "זו גם הסיבה שדווקא במוזיקה הים-תיכונית, שעובדת חזק מאוד בעולם הסלולרי, מוכחת הגדולה של ההפקה. שרית חדד הצליחה לפרק את המוזיקה המזרחית לאלקטרו עדכני בן זמננו, וזה מוכיח שכשהשיר טוב ונכון, הוא יתפוס גם אם הצליל הוא לא מה שהאוזן מורגלת בו".
עולם התוכן הסלולרי עולה לעתים קרובות בהקשר זה, בהיותו תחליף בזמן אמת לחליבת מזומנים עם גסיסת חנויות התקליטים, אבל לא כולם ממהרים לשים בענף את מבטחם. גולדשטיין, למשל, טוען שזה "דבר זמני. כמו שהבנו שלא חייבים לקנות את הדיסק, ככה יבינו שלא צריך להוריד אותו מחברת הסלולר. זה מקסימום ממלא זמנית את החלל שאחרי הדיסק. הסלולר הוא כמו המכונית החשמלית - מן מצב ביניים לא ידוע".
את ההתלהבות היחסית מצנן גדי גידור, מאנשי הרפרטואר הבכירים בישראל, לשעבר בהליקון וכיום באן.אם.סי יונייטד. "דור המפיקים החדשים הזה עוד לא צמח כאן, פשוט משום שאין לו מאיפה", הוא אומר. "בחו"ל תהיה למפיק קריירה כשהוא ישאיר חותם משלו, ימציא משהו. זה קורה רק כשיש לו היכולת להתפתח בשוליים, בנישות, ולהגיע משם לזרם המרכזי. כאן אין שוליים פעילים מספיק, ואז למפיקים אין פלטפורמה לגדול בה, אין להם שנים לצבור ניסיון".
אופי התעשייה המקומית, לשיטתו, רק מעודד את המצב הקיים: "זו תעשייה בהתהוות, אין לה נתונים, אין מצעדים רשמיים, אין שקיפות, אקו"ם משלמים אקראית כמעט. גם התקשורת מעדיפה אמן ישן, את הכוכב של אתמול, בניגוד לתקשורת בחו"ל שמחפשת תמיד את הכוכב הבא, את האיש של מחר. לכל אמן חדש כאן יש פחות סיכוי, כי המדיה לא מתעניינת עד שהוא יוכיח את עצמו. זה מוביל לכך שתקליטי נישה, כתפיסה, לא מוכרים, ומביא לחוסר תעוזה בבחירות האמנותיות". ולסיכום, גם הפעם, התקשורת אשמה.
