ברצלונה. יורד גשם כל הזמן. כל מי שהקיף אותנו מהרגע שירדנו מהמטוס שהיה קשור לפסטיבל התנצל על מזג האוויר. "זה מעולם לא היה כל כך גרוע". גשם זלעפות באמצע היום. קור עז בלילה. ההופעה הראשונה שאליה הלכתי אחרי שקיבלתי את התג שלי מהמפיקה במלון הייתה הופעה של להקת TEMPLES . דן בלוך (בסיסט "ועדת חריגים") אמר לי - "הם ממש מתפוצצים עכשיו". אז הלכנו לראות מה מתפוצץ. זה לא ממש התפוצץ. זה היה נחמד אבל. זה היה נשמע כמו איך שמארק בולן היה נשמע אילו ניגן ב-"Tame Impala". אבל הקהל היה משולהב, אז מה אני יודע בעצם. בזמן ההופעה ירד גשם כל כך חזק שברחנו לאיזור ה-VIP איפה שרד-בול הציבו אוהלים עיצוביים, אבל לא פונקציונליים בעליל והתחבאנו כמו טינאייג'רים בפסטיבל טבע. דשא ספוג בוץ, יריעות יוטה שחורות מהן נשפכים ליטרים רבים של מים על ציוד מוסיקלי יקר של להקות, עמדות נקניקיות מיותמות מלקוחות, זוהרות בניאון עצוב באפרוריות הבלתי צפויה. הסולן של "Temples " סיים את הסט שלו במילים "Fuck The Rain". שני מאבטחים גדולים מזרח אירופאים למראה שעמדו לצידנו באוהל של רד-בול גיכחו בינהם, וסיננו "Fuck You" להיפסטר הצנום שעל הבמה.
"פרימוורה" הוא פסטיבל מופתי. ארגון כמעט מופתי, אווירה מושלמת, המשלבת בין חוף לעיר, בין ים פראי והרים באופק למבני בטון עתידניים, בין מסלולי הליכה עם דק נוסח נמל תל אביב, למן מתחם ציבורי מאד אייטיזי, עד רמת הפנסי רחוב החלביים בצורת כדור. ההופעות בפסטיבל מתחילות אחר הצהריים, ככה שאפשר להינות מהעיר והשופינג במהלך היום, וללכת בערב לראות הופעות עד אור הבוקר. המלונות של הלהקות ממש על קו החוף, ואיזור הפסטיבל מרווח, נעים לשיטוט, ומגרה את החושים. כבר בכניסה רואים את השלט של הפסטיבל כמו שלט של קרנבל שזה עתה הגיע לעיר. ואזור האוכל, שלא אתחיל אפילו. הכל מהכל ובמחירי פסטיבל סבירים.
ההופעות התחילו וסיימו בזמן, עובדי הבמה, המפיקים בשטח, כולם מקצוענים עם קלסרים ופלאפונים ומראה נחוש וחביב. בשביל בן אדם כמוני שעשה הרבה פסטיבלים ב-10 השנים האחרונות, והרבה פסטיבלים גם באמריקה, יש משהו ב"פרימוורה" שהוא על גבול העתידני.
הלהקות לנו בשני מלונות: ה-"Princess", שבו ישנה וסעדה "מלוכת" האינדי, וה-"Condalmar Tryp" שבו ישנו הלהקות הפחות מוכרות, יחד עם אנשי לוגיסטיקה. "ועדת חריגים" כמובן שובצה למלון השני. לא שיש מה להתלונן. מלון 4 כוכבים, כולל בריכה על הגג, ערכות משחת שיניים, מיני-בר עם חטיפי שוקולד, שירות חדרים, ועמדת PRIMAVERA קבועה בלובי שתטפל בכל צורך שלך. לוקסוס. אני רק יכול לדמיין מה הלך ב-"Princess".
בדיעבד אני מרגיש שפסטיבל "פרימוורה" מצייר היטב מהו אינדי כיום. אינדי הוא כל מה שלא עובר את גבול המודעות העצמית אל חוסר מודעות עצמית. כלומר, כל עוד מוזיקה מודעת לעצמה, לא משנה כמה היא קיטשית, בומבסטית, רגשנית, ממוחזרת, או אפילו קרחניסטית, יהיה לה אפיל לקהל אינדי, שאוהב לראות את עצמו כמודע לעצמו. מרמת הלבוש, ועד רמת האמנות שהוא צורך. הכל חייב להיות עם קריצה ולהכיל אינפורמציה מרומזת שלא תהיה על פני השטח, אלא ממש מתחתיו, במקום נגיש, אבל צפון. הכל חייב לתקשר זה עם זה ברמזים ידועים לכל, בבדיחות הפרטיות הכי ציבוריות שיש, בציטוטים ובניואנסים המוסכמים על הקהילה האדירה הזו, שאין אנו קולטים את גודלה כישראלים, עד שאנחנו נוסעים לפסטיבלים גדולים בחו"ל, ורואים אותה, עומדת בתור באורך רחוב כדי לאסוף צמיד ולהיכנס בשערי גן העדן של דור הפלורליזם וחוסר המשמעות. "פרימוורה" הינו פני האינדי של המאה ה-21 - סגידה ליופי ולידע, רעב לחוויה אותנטית, סקרנות אין קץ לגילוי, והאדרת העבר שאינה לוקחת עצמה ברצינות. הפסטיבל מתפקד כסוג של אוצר של כל מה שחדש ושווה תשומת לב, וגם כל מה שישן ושווה התייחסות מחודשת.
אם הייתי צריך לצייר מפת היררכיות וסדרי כוח בעולם מוסיקת ה"אינדי" הבינלאומית של היום הייתי פשוט מצייר את מפת הפסטיבל על הבמות השונות שלו. בבמות הגדולות הלהקות הענקיות שיש הסכמה בין כולם שהן עדיין מגניבות, או איכותיות, או מה שלא יהיה. בבמות הקצת יותר קטנות, אבל עדיין גדולות מאוד, הלהקות עם החשיבות ההיסטורית. בבמות המעט יותר קטנות הלהקות שפרצו בשנה שעברה או שנה זו והן כעת בשיאן, מתחתיהן להקות שמתחילות זה עתה לפרוץ, מתחתיהן להקות שטרם פרצו, אבל מישהו במשרדי 'פרימוורה' שמע עליהם. למטה למטה היו הלהקות שאף אחד לא שמע עליהן, אבל איכשהו קנו את דרכן לנכוח באירוע.
"חריגים", אם אני לגמרי כן, נמצאים איפשהו בין "מישהו במשרד שמע עלינו" ל"אף אחד לא שמע עלינו בשום מקום". אנחנו אולי בדרך למעלה אל "לפני פריצה", אבל כעת מקומנו הוא ללא ספק בתחתית, וזה מקום טוב מאד להיות בו אם רוצים להיות ריאליסטים לרגע.
איפה שיש היררכיה יש מי שקובע אותה. אנחנו נוטים לדמיין היום עולם פתוח ודמוקרטי, יותר משום שהאינטרנט חינך אותנו שהכוח להשפיע בידינו ממש, כפי שהלחיצה על העכבר היא פעולה פשוטה ונגישה. אבל אותה היררכיה של להקות, של במות, של שעות, של ימים, נקבעת על ידי קובעי טעם מרכזיים, שבאמצעות תקשורת, בין אם מסורתית ובין אם חדשה, מכתיבים לכולם מה שווה או לא שווה התייחסות, ובדיוק באיזו מידה ובאיזו נישה. אומנם, עם הכלים שיש היום, כל אחד יכול לעשות ולהפיץ את המוזיקה שלו לבדו ללא אולפן מאובזר או חברת תקליטים, אבל אמת אחת נותרה, והיא האמת של שומרי הסף. פרימוורה, כמו ATP, Pitchfork, ו- Vice ושאר מותגי Trend Making, הם מוסדות המוזיקה של היום, ולכל מוסד כזה היה בפסטיבל במה שגודלה ותוכנה הביעה בצורה מדויקת את צורכיהם של הקרטוגרפים של התרבות. אמנם קרטוגרפים אלה נזילים היום הרבה יותר, פתוחים הרבה יותר, דוגמתיים הרבה פחות, דינאמיים וחדשניים, אבל עדיין, עם כל חזותם השוויונית – הם לרוב אנגלו-צנטריים, או ליתר דיוק אמריקנו-אנגלו-צנטריים, ובעיקר רפלקסיביים לנושאים, מיתולוגיות, והיסטוריות אנגלו-צנטריות.
ברצלונה, המארחת את הפסטיבל, אמנם שמה דגש כשלהו על להקות קטלוניות מקומיות, אבל הוא היה כל כך סימבולי ושולי לחגיגה האמיתית, זו שכבר מוסכמת על עצמה, שאני מרגיש בטוח לומר שפרימוורה אינו פסטיבל אמיתי של גילוי, אלא פסטיבל של אישרור, אימות, והסכמה הדדית. זהו פסטיבל סיכום של המוסד האמנותי את עצמו בנוכחות חסידיו.
"ועדת חריגים" שהשתתפה בפסטיבל השנה ניגנה בבמה ששמה "Adidas Originals", שם שמכיל כל כך הרבה בפני עצמו. כאילו מקוריות היא לוזר שיש להצמיד לו בחור מקובל יותר כדי שיתקבל בחברה. סצנת המוזיקה כתיכון. ההופעה הייתה מצוינת. במה גדולה עושה לנו טוב. אבל כמובן, בהתאם לאותה היררכיה שהזכרתי למעלה, ניגנו בשעה 17:00 כשכולם עדיין בעיר עושים שופינג, ובבמה השולית ביותר, אז זכינו לנגן רק לכמה מאות אנשים, שנראו כאילו הם מאוד קשובים ומאוד נהנים. הרגשנו מעולה על הבמה מול הים הכחול והשמש הלא ישירה שחדרה בפואטיות דרך עננים עבים. הדיסטורשן חרך לי את עור התוף והסט היה טייט מאוד.
אחרי ההופעה חשבתי, שבישראל יש מקום מועט מאד וספציפי מאוד למוזיקה כמו שלנו במיינסטרים של 2014. ובעולם ? להקות ישראליות רבות תרות באירופה ובעולם במחשבה כי בעולם הגדול יש יותר מקום למוזיקה שלהם. יותר מקום מאשר "פה". ש"שם" טוב יותר. אבל הלהקות האלה ברובן אינן לוקחות בחשבון את שומרי הסף ואת האינטרסים שלהם, שהם בחלקם אמנותיים וברובם כלכליים. מרבית ההופעות בפסטיבל היו "קראוד פליזרס" והן אכן סיפקו את הציבור. נתנו לו מה שהוא רצה. לעמוד יחד עם עוד אנשים במקום אחד ולבהות במקרה הטוב בבמה, אם יש לך כרטיס VIP, ובמקרה הפחות טוב במסך, ממש כמו בבית מול יוטיוב, ולשמוע אחד לאחד את המוזיקה שאתה כל כך אוהב מאלבום שלפני כמה חודשים הורדת כטורנט, וכעת אתה "חווה" אותו בהופעה חיה.
מעט ההופעות שלא ענו על הקריטריון הכלכלי במובהק הזה, והוא, למכור תקליטים, או ליתר דיוק, לחזק מותג או להקה, נשמעו ונראו לגמרי אחרת. אני נכחתי בהופעות של LOOP, SLINT, SHELLAC, ו SLOWDIVE באופן אישי. SLOWDIVE היו "קראוד פליזרס". אנשים באו להתרגש ממה שכבר צפוי היה שיתרגשו ממנו. וגם אני, כשהלהיטים בוצעו מולי בזירת ה- VIP, התרגשתי כפי שציפיתי שאתרגש.
אבל איפה שהכי התרגשתי היה בהופעות של הלהקות שנראו תלושות בפסטיבל התאגידי-מוסדי הזה. ב-Shellac עם הסאונד הקר והאנטי סוציאלי שלהם, וב-Slint עם השקט הלא נוח והגיטרות הגסות. הופעות שאפשר בנקל, לעומת המופע האור-קולי של "ארקייד פייר" בבמה המרכזית לכנותן "משעממות" משהו. אבל לי זה אמר הרבה יותר. שיש דברים שחומקים מידי שומרי הסף, או לכל הפחות, מתנגדים לעריצותם, דברים שהם פופולריים למרות שיש בהם אלמנטים בלתי מכירים. בנקודה הזו חשבתי על "ועדת חריגים". להקה ששרה בעברית, עם סאונד גיטרות גס, עיבודים לא מוגמרים, חזות של פועלי בניין או "לקוחות קבועים בפאב השופטים" כפי שכינה אותנו אבי פיטשון ב"הארץ". כדי שבאמת יהיה יותר טוב ללהקות ישראליות "שם", בחו"ל, מאשר "פה" בארץ, הן צריכות קודם כל לבחור - האם הן מתייחסות לשומרי הסף של המוסיקה העכשווית, ואם כן, כיצד.
אני לחלוטין מצאתי את עצמי מדמיין בהקיץ את עצמי מופיע על במת ה-ATP, או במת ה- Pitchfork ביום מן הימים. אבל הדרך שבה אגיע לשם תהיה חייבת לעבור דרך שומרי סף קפדנים מאוד, שעיקר האינטרס שלהם הוא בשגשוג של נרטיב מוזיקלי אותו הם מנציחים לשם רווח. הדרך האחת היא לייצר מוזיקה שהיא כל כך לא חברתית, שהיא מושכת אליה את כל הטיפוסים האנטי סוציאליים (אנשים היו צריכים למשל לבחור אם לראות את סלינט, או את THE NATIONAL שהופיעו בו זמנית במקומות שונים, ואלה שבחרו ב SLINT היו מסוג מאד מסוים), או שאני מייצר מוזיקה שמתכתבת, כמיטב הבנתי, עם מה שהרוב אוהב לצרוך.
הבחירה היא לרוב בין אמירה אישית מאוד, על גבול האיזוטרית, לבין הבחירה המודעת לייצר מוזיקה "בינונית", לא משום שהיא לא מצוינת, אלא משום שהיא ניתנת להערכה בקלות יתרה, משום שקל להבין את המרכיבים מהם היא עשויה. אין כאן בחירה נכונה יותר או טובה יותר. אני אוהב את "The War On Drugs" בדיוק משום שהם מלחימים בצורה פשטנית בין ברוס ספרינגסטין לסוג של שוגייז או אמביינט נעים. כנ"ל אהבתי ל-"Tame Impala", שמלחימים כל כך יפה, ובעיקר, נהירה, בין קצוות מתבקשים במוזיקת רוק קלאסית ועכשווית. מצד שני אני אוהב את החייזריות של הגיטרה של סטיב אלביני מ-"Shellac", כמה שהיא אישית ולא שייכת לאף אחד חוץ מלעצמו.
כך או כך, מוזיקה "אישית", או מוזיקה "בינונית", המוצר המוזיקלי חייב לעבור הסכמה מוסדית. יש היום פחות ופחות להקות "אישיות", ויותר ויותר להקות שמלחימות קצוות לכדי מוצר חדש ואכיל. בפרימוורה השנה, מי שהיה לו סאונד "אישי", היה בו בהכרח משהו נוסטלגי, כמו תופעת קאלט ישנה שבאה לביקור מן העבר. וכאן בדיוק הבעייתיות בלהקה שמקורה ממדינה שאינה אנגלו-סקסית, המנסה לטפס במעלה סולם ההיררכיות המוסדי. יש בארץ המון אמני מיינסטרים ואלטרנטיב שיש להם קול "אישי". אבל אלה אינם רלוונטיים לעולם, משום שלא ניתן להבין את קולם, או שהם אינם מתאמצים להשתמש בקולם ככוח בזירה הבינלאומית. אלה לרוב ינגנו לעולמי עד מול קהילות יהודיות, או מול חבריהם בארץ, ולא יתקבלו באמת על ידי קובעי הטעם של האינדי הבינלאומי.
מצד שני יש המון אמני אינדי ישראלים חדשים שמנסים לפרוץ החוצה עם סאונד "בינוני" יותר, ואני כולל כאן את "ועדת חריגים", סאונד שהוא הלחמה מתבקשת בין כמה קצוות, לעיתים צפויה יותר ופחות אקספרסיבית, אלא שניסיונות כאלה מתויגים מיד על ידי המוסד הבינלאומי כתופעות פריפריאליות, כגלים שניים ושלישיים המתרחשים אחרי שאבן מושלכת למים. לדעתי, האתגר בשני המקרים, הדרך לנגן בבמה "אמיתית", להיות חלק "אמיתי" מהסצנה, הוא להדגיש את הישראליות, מה שזה לא אומר, של הפרויקט, במידה כזו, שהוא או קורא תיגר על האנגלו-צנטריזם, או משתלב בו ומעניק לו טריטוריות נוספות להשליט כוחו. כלומר, הדרך "להתקדם" או "לעשות את זה" עם המוזיקה שלך בחו"ל כישראלי היא או להילחם בסדר הקיים באמצעות המוזיקה שלך, או להסכים לסדר הקיים, ולהעניק לו דרכים חדשות להרוויח כסף, בתמורה לכך שהוא מאפשר לך מעבר אל ארץ הלהקות המקובלות.
אני, כדי שאמצא את עצמי בשנה הבאה או בעוד שנתיים מנגן מול אלפי אנשים בבמה גדולה יותר בפרימוורה, או כל אמן ישראלי אחר, המבקש כמוני להתכתב עם הסצנה הבינלאומית, מוכרח להבין מהי הישראליות בעיניו, מהי אמנות ישראלית, מה בכוחה להציע, מה שטחה, מהם אוצרות הטבע של אותה ישראליות, מה היא יכולה להציע למכניזם הרעב תמיד הנקרא תעשיית המוזיקה. או לחילופין, מהי אותה ישראליות, וכיצד היא עומדת בניגוד לפרדיגמה האנגלו-צנטרית של עולם המוזיקה העכשווי, מהן יכולות השיבוש החתרניות הייחודיות שלה, וכיצד אני מביא אותן לידי ביטוי במוזיקה שאני עושה, במסר שאני מעביר, במותג, שהוא הלהקה שלי, אותו אני מבנה.
בלי לחשוב על דברים כאלה, לנצח נהיה נתונים לחסדיהם של טובות של אחרים. ננגן בשולי ההתרחשות המרכזית, לא משום שאיננו מוכשרים כמו האחרים, אלא משום שלא לקחנו את הכוח הייחודי שלנו בידינו והשתמשנו בו ככלי. זה אולי קצת פרגמטי מצדי לומר, אבל אנחנו, המוזיקאים הישראלים שרוצים להצליח בחו"ל, ולהביא בשורה סצנתית חדשה, חייבים לסמוך קצת פחות על אינטואיציה, וקצת יותר ללמוד באופן אקטיבי על ואת עצמנו כישות בעולם המבקש ממך לעשות אחד משני דברים : להתנגד לו בחריפות, או לחגוג איתו בכל כוחך.
*"ועדת חריגים" תופיע ב"אוזן בר" בתל אביב ב-19 ביוני בשעה 22:30.
