אבי מסיקה הוא אחד שלא רואה בעיניים, וגם כשהוא נופל, הוא תמיד יודע לקום על הרגליים. בעשור האחרון הוא הספיק להיות דיג'יי, לעזוב את הארץ, לחזור, לייסד (לצד סאבלימינל) את ההיפ הופ המקומי, לייצר להיטים גדולים כמו "תני לי אהבה", "מציאות מדומה" ו"פינוקיו", להיות כוכב, להרוויח מליון וחצי שקל ממוזיקה, להשקיע באמנים כמו שורטי ו"דני דין", להפסיד את הכסף, לפרוש ממוזיקה, לחזור, לרסק את הרגל בתאונת אופנוע, להתחתן עם אמא לשניים ולהביא איתה ילד שלישי, לעשות תרגיל לגלגלצ, ולהוציא לרדיו לפני שבוע "את הכל" עם נטלי כהן, שיר היפ הופ בסגנון לטיני, שהושמע לא רע בכלל בשבוע האחרון.
"אני בן 32", הוא אומר, "גדלתי בשכונת יד אליהו בתל אביב ושומר על קשר עם חברים מהשכונה. נפגשים כל מוצאי שבת לשחק קלפים, לא משהו רציני, על 50 שקל, שומרים על החברות מפעם. אני גר בפתח תקווה עם האישה ושלושה ילדים. הכרתי את אשתי כשהיתה גרושה עם שני ילדים והבאנו ילד משותף. היא מבוגרת ממני בחמש שנים, עובדת במשרד רואי חשבון. יצאנו שנה וחצי ולפני שנתיים התחתנו".
-ויש לך שיר חדש.
"כן, לטיני כזה, הוא מגניב, אוהבים אותו. חשבנו מה הכי טוב להוציא. זה שיר שכולם משדרים אותו בשבוע האחרון, חוץ מגלגלצ. אין תחנה כמעט בארץ שלא שידרה אותו. התלבטנו בין זה לבין שיר עם האולטראס או לחגוג עשר שנים ללהיט שלי 'תני לי אהבה' ולהוציא אותו מחדש עם עיבוד אחר. החלטתי עם קובי ללכת לשיר הזה, כי הוא פרש, לטיני, מורכב מהיפ הופ וסאונדים אוריינטאליים. זה בתים קצרים ושיר זורם, נורא מעניין מבחינת התוכן. עניין אותנו והחלטנו ללכת על הפרשיות. האולטראס זה יותר למועדונים, האוסי, בום בראש, וזה מוקדם לחגוג עשור ל'תני לי אהבה', שעשינו לו חידוש אתה נופל".
-איך אתה מחליט מתי להוציא שירים? אתה לא עקבי.
"לפני חצי שנה יצא הלהיט 'באה לי טוב' עם סאבלימינל וקובי פרץ. כל פעם שיש לי שיר טוב יריתי. היום אני יותר מסודר. השיר הבא יהיה פצצה לפנים שלא יבינו מאיפה זה הגיע. היום אני יותר שקול ועובד נכון והאלבום מוכן. ומרגישים את זה בשטח. יש לי קהל, הכל טוב. עד לפני חצי שנה לא יצאו דברים מסודרים. היום יש השמעות ויש הצלחה וזה מגניב. כשסינגל שלי מגיע לרדיו מקשיבים לו. לא משמיעים ישר, ואני עובד קשה בשביל זה".
-אתה חתום ב"תאקט" של סאבלימינל, אחרי שהיתה לך חברה משלך.
"רציתי לעבוד עם קובי שנים ואף פעם לא יצא. כל מי שעזב אותו עזב. אני פירקתי את החברה שלי, כי נמאס לי להתעסק עם אנשים שלא רוצים להיות מפורסמים ולהצליח. אני וקובי באותו ראש, אותו כיוון, שני אנשים בוגרים ולא באנו לשחק, אלא לעשות מוזיקה ואמנות, ובחוץ צריכים להצליח, ומבינים את זה".
-בעצם אתה וסאבלימינל הבאתם לארץ את ההיפ הופ המסחרי, הסטייל האמריקני.
"היו לפנינו נייג'ל האדמו"ר ואולי שבק ס' והדג נחש, אבל אף אחד לא עשה את זה אמיתי כמונו. הייתי דיג'יי ועד גיל 20 עשיתי האוס. אז עברתי ללונדון שם הכרתי היפ הופ ובגיל 22 חזרתי לארץ והבאתי את ההיפ הופ איתי. לקח לי שלוש שנים ללמוד תוכנת מחשב ולהפיק, אבל הצלחתי. היו אז במות קטנות וערבי חישגוזים של היפ הופ. לאט לאט השגתי שם והתחלתי להרגיש שמשהו קורה. אחרי כמה שנים שחיפשתי את עצמי הרגשתי שבהיפ הופ הגעתי למקום שלי, שאני אוהב מה שאני עושה ומקבל עליו הערכה. הייתי 22 שעות ביממה באולפן עושה מוזיקה. את האלבום ראשון שיצא ב-2003 עשיתי באולפן ביתי אצלי בבית על מחשב עם מסך עבה ישן. שם התחילה הקריירה. זה הביא פצצה מפתיעה".
"ההיפ הופ זה תעשייה שלמה מתחת לפני השטח, שמחכה שתידלק האש"
-היה בום.
"היה בום גדול מאוד שנמשך שנתיים, שלוש. ב-2006 ההיפ הופ התחיל לדעוך אחרי שהוא פרץ מאוד חזק. כל ז'אנר לאורך ההיסטוריה של המוזיקה עולה ויורד. באמריקה לקח לו 20 שנה לפרוץ. פה לקח לו 5 שנים לדעוך ולעלות חזרה. הרדיו לא מפרגן היום, אבל אני מופיע וסאב מופיע ועוד עשרות אמנים שמופיעים יום יום, כמו שיש למזרחית. מבחינת הרדיו ההיפ הופ ירד, אבל זה לא נכון. הקהל הצעיר גדל על היפ הופ ולרדיו תבוא סטירה בתקופה הקרובה. ההיפ הופ היה בכל חור כמו המזרחית, זה היה טוב, אבל זה היה יותר מדי. עכשיו הוא מצא את המקום שלו והיום כבר מתגעגעים למוזיקה הזאת שעברה שדרוג. זה לא רק אותו קצב, יש גם מהיר וגם איטי והיפ הופ עם מזרחית, זה לא נעלם. אנשים לא היו עושים את זה אם הוא היה נעלם. יש מלא ראפרים וכותבים ומפיקים ותעשייה שלמה שנמצאת מתחת לפני השטח, ומחכה שרק תידלק האש. באמריקה ההיפ הופ שולט במצעדים, ובארץ שרים אר אנד בי על ביט של היפ הופ וקוראים לזה מוזיקה ישראלית. אז עכשיו ההיפ הופ בתאוצה הכי גדולה שלו. ברוב המועדונים משמיעים אותנו. בהופעות 500 ילדים רצים אחריך. הרדיו לא למד להבין שההיפ הופ חוזר בגדול".
"כן, דיברנו על זה. לפני 12 שנה כשהתחיל כל הסיפור רציתי להוביל וכשאתה מוביל אתה לפעמים נשרף. הפסדתי מיליון וחצי שקל בחברה שלי. ההיפ הופ לא היה מוכר ואני איש מרפקים. ישנתי ב- 103 FM מתחת לבניין כדי שישמיעו את 'תני לי אהבה', היה אז רעל בעיניים. אחרי ההצלחה במקום זרי דפנה אני מוצא את עצמי בתככים, במקומות לא נעימים, וזה פחות מהנה. תככים עם הצוות והכל. במקום ללכת להופעה וליהנות אני משכנע בן אדם לעלות להופיע, כי לא באתי לו טוב בזווית של העין, וזה הכי מגעיל שיש".
"יש פי מיליון כשרוניים ממני, השאלה היא מה המוטיבציה"
-הזכרת אנשים שלא רצו להצליח.
"היו קשיים בדרך שלהם, ולא יכולתי להחזיק אותם. נפשית לא יכולתי. לשכנע זמר להגיע לאולפן בכוח ולשכנע אותו שיהיה להיט וסיוטים מפה עד מחרתיים. אז לא בכוח. אני לא מכריח אף אחד. נשבע לך שעבדתי עם אמנים שלא רוצים להגיע ולהקליט באולפן, ולא חשוב שמות. היו הרבה אמנים אצלי בחברה. כל אחד עם השטיקים והפוזות והדברים שלו. בהתחלה אכלתי את זה, רציתי שיצליחו, כי יש להם כישרון. אבל הבנתי שחשובה לי הבריאות. דבר שני שלמדתי זה שלא חשוב רק כישרון להצלחה. יש פי מיליון כשרוניים ממני, השאלה היא מה המוטיבציה. כשהבנתי שאני סוחב אנשים על הגב ועושים לי טובה - אז לא צריך. הנה אני, מישהו שהיה בעל חברת תקליטים גדולה, והיום אני חתום בחברת תקליטים, איש פשוט, עובד שרוצה את השקט שלו. אולי בעתיד שוב אקים חברה ואדע לבחור אנשים שראויים לזה. בזמנו היו אצלי שורטי ודני דין ובאותה תקופה גם מלא שהולכים וחוזרים. השניים שהכי שמתי עליהם זה שורטי ודני דין".
-איך התאוששת מההפסד הכספי, מיליון וחצי שקלים?
"נשארתי על האפס. היו לי שנתיים אללה יוסטור, אחרי כל ההצלחה נשארת בלי שקל. בלי אגורה. היה לי כל כך הרבה בלגן בראש, הרבה הרבה בלגן. עד 2006 היו לי פצצות במוח, ריבים עם עצמי, על למה זה ולמה ככה. אז אמרתי לשותף שלי, אלי עמיר, מנכ"ל בייס רקורדס, שאני הולך, לא רוצה אותם, לא צריך אותם. אמרתי לו - קח. עשיתי ב-2006 סטופ. רוצה להצליח. לא רוצה ללכת להופעה ולהרגיש ממורמר. כי היתה הצלחה ולא היה כלום, הרגשתי ריק, הכל ג'ייף. הייתי רב עם המנהל האישי שלי, שהיה אלון יהודה, אלונזו. הייתי מוצא את עצמי רב איתו. והזמרים שלי, זה לא מתאים לו הפיצה וההוא לא מתאים לו משהו אחר. אנשים לא עשו לי טוב. ב-2006 עצרתי. עם כל האהדה וההופעות אמרתי שאני לא מופיע יותר ולא עושה כלום. לקח לי שלוש שנים ליישר את החיים וחזרתי למוזיקה".
-מה עשית שלוש שנים?
"הייתי בלי אגורה על התחת. חייתי מחלטורות בשביל שכר דירה. החזקתי ליינים במועדונים וחברת דיג'יים, ,RMS העסקתי את עצמי עד שאחזור למוזיקה. הוצאתי סתם סינגלים כמו 'רכבת הרים'. ב- 2009 החלטתי לחזור לשיר, הוצאתי שירים שרציתי לשיר כמו 'עד שאנצח'. אני בא משכונה ופתאום בהצלחה הגדולה קיבלתי המון תשומת לב ומי שהכיר אותי חשב שהתפלצנתי. הייתי בסרטים ממה שאמרו עלי והייתי יותר מדי טוב עם אנשים ונתתי שיבעטו לי בתחת, כדי שלא יגידו. היום אני אומר שהתפלצנתי וכולם על הזין שלי. אני שר כמו שכיף לי וטוב לי וכמו שהקהל שלי רוצה".
"לא רוצה להופיע באלפיים שקל, אלא ב-15 אלף להופעה"
-אתה מופיע הרבה?
"אני לא רוצה להופיע סתם. רוצה לחזור בדרך שלי. לא רוצה להופיע ב 2000 שקל אלא ב-15 אלף להופעה ומי שרוצה ישלם. ומי שלא לא. כי כשהייתי ענק ב-2004 עד 2006 הייתי טיפש. במקום לקחת את עצמי ושהמנהל ייקח אותי להיות כוכב. הייתי עצום וגדול עם קהל ושירים. היו לי חמישה להיטים ברדיו ושניים בו זמנית, 'מציאות מדומה' ו'רק בינינו' של מאיה בוסקילה ו'פינוקיו' ו'סימן שאת אוהבת' ובמקום לפתוח קופות במקומות גדולים ולהראות כמה אני גדול הקטנתי את עצמי, ואני מתחרט על זה. היום אני מאוד מחושב, חושב נכון. היום הייתי יודע מה לעשות. היום אדע למנף את זה פי שבע. פחדתי שיגידו לי 'אתה לא אובייקטיבי, אתה האמן'. היום? דחפו לתחת את השטויות שלכם".
-אולי הקהל שלך במועדונים ולא בהופעות פתוחות.
"צריך יש לקחת את הקהל ולתת לו הנאה. אנשים רוצים הופעה בארבעת אלפים או חמשת אלפים במועדונים? לא מוכן להופיע בסכומים האלה. אני אמן הרבה יותר גדול מזה. זה עובר מפה לאוזן הסכומים ולא מתאים לי. אם הם רוצים ואני כן מביא קהל שירימו את הכסף, וזה לא הכסף, זה המיתוג".
"רגיל ימין שלי כולה ברזלים, 18 ברגים ושני מוטות מהצדדים של העצם"
-עשית תאונה לפני שנתיים, ריסקת את הרגל.
"הייתי סטלה שאין דברים כאלה. בתאונה לא כאב לי. נפלתי ולא כאב לי. ניסיתי לעצור את התנועה, דרכתי על הרגל ולא ידעתי שהיא שבורה לא כל כך כאב לי. הביאו לי מורפיום. היו רגעים קשים שבכיתי, בבית עם רגל למעלה ארבעה חודשים. אני, שחייב להיות פעיל, תמיד בתנועה, מוצא את עצמי שוכב שלושה חודשים ורואה 'האח הגדול' עם דנה רון, מינואר עד מרץ. היום רגיל ימין שלי כולה ברזלים, 18 ברגים ושני מוטות מהצדדים של העצם, מהברך עד למטה. עברתי שיקום של 8 חודשים. אתה קולט שעשיתי תאונה ולא היה לי ביטוח כי לא היה לי כסף לשלם עליו? ואני לא רוצה שירחמו עלי".
-במה התאונה שינתה אותך?
"לא בהרבה. אני עדיין על האופנוע. לא עליתי על אופנוע בחצי השנה הראשונה אחרי התאונה, אבל זה כל כך הגביל אותי שהייתי חייב לחזור לאופנוע. עכשיו אני משתדל לנהוג רגוע. יש לי בכביש פחד ממכוניות שמאחורי. אני מסתכל המון במראות בנהיגה. מעבר לזה עברתי תהליך קשה, אבל לא קרה לי משהו ממש בפנוכו".